לא רואים עליך

משעמם מדי לטעמי, לא אהבתי

רציתי לשתף אותכם במכתב של מישהי שעובדת בעמותה המטפלת בנשים שעברו התעללות: הסרט של מיכל אביעד על שתי נשים שעברו אונס לפני הרבה שנים הוא סרט מופת חריג מאד בנוף הקולנועי, הוא מטפל בנושא חשוב בלי להתלהם ובלי ליפול לאף קלישאה אפשרית. לכל אורך הצפיה בסרט מצאתי את עצמי מחכה לכל מיני התרחשויות על פי הנוסחאות המקובלות שלתדהמתי מופנמות כל כך חזק גם בי, ואני מניחה שברובנו, ופעם אחר פעם התבדיתי לא בגלל תפניות משונות בעלילה אלא בגלל ההקפדה המדהימה של הבימוי והתסריט על האמת של הדברים. המבט העמוק והכואב על הטראומה בהשלכותיה על היחסים עם העולם, עם בני זוג והנושא שהכי דבר אלי, היחסים עם הילדים, הוא משהו שבאמת לא נראה על המסך כמעט מעולם בסרט עלילתי ובכלל. התוצאה לדעתי עוצמתית גם ברמת הסרט והנושא שלו וגם ברמת ההתבוננות של הצופה בעצמו. אולי בגלל זה הרבה צופים לא אהבו, כי מה זה שווה אם אין אלימות ואין מציצנות בסרט אונס? ואולי סתם היה קשה מידי לצאת מהשבלונות. אני מאד מאד ממליצה ללכת לכוווולם, גברים ונשים. לכו מהר כי לא נראה לי שהוא יציג עוד הרבה זמן.

אהבתי. 2 שחקניות גדולות באמת, מספר נושאים מטופלים בעדינות ובצניעות, באיפוק. אהבתי גם שיטות צילום מיוחדות במקומות סגורים, פרוזדור אחד וגם תמונה בה אלקבס נראת כמו ציור פיקסו בתקופה הכחולה.