לפני שהרגליים נוגעות בקרקע

הייתי היום בבית אבי חי בסרט של דפני ליף "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", תיעוד אישי של מחאת 2011, מאת מי שיצרה אותה, בעצם. קודם כל, סרט מצוין ומרגש. מצליח להעביר את העוצמות שהיו אז, ומאז - אבדו. ממליץ לכולם לראות את הסרט הזה! שנית, לאחר ההקרנה הייתה שיחה של הקהל עם דפני. לא הספקתי לומר את מה שרציתי, אך אם הייתי מספיק הייתי אומר, כי לדעתי הטעות הגדולה שנעשתה היא שהכוח העצום שהיה אז לא תורגם ליצירת מפלגה עצמאית. אני חושב שמפלגה כזו הייתה יכולה לעשות פה שינוי משמעותי. אגב, גם במחאת 1968 בצרפת, עם דני האדום, עשו את אותה טעות (כך קראתי איפשהו אודותיה). תחת זאת, נראה שיאיר לפיד זכה בכל הקולות האופציונליים האלה, הקולות שרוצים שינוי, אלא שהמפלגה שלו בעיניי היא משהו אחר לגמרי. חבל מאוד. אבל אולי לא נכון לסיים בנימה פסימית, והפגנת היום אולי מלמדת כי הכוח נשאר בשטח.

לפני שהרגליים נוגעות בקרקע, סרטה של דפני ליף. סיפורה ההירואי של המחאה ההיא מנקודת מבט מאד אישית של בחורה מוכשרת מאד ואמיתית עוד יותר. מעניין, חשוב. מדוע המחאה אז הלכה והתחזקה ואילו זו הנוכחית הולכת ושוככת ?

סרט מעניין, תקופת מחאת האוהלים מנקודת המבט של דפני ליף.