Seret מהעבר: 90 שנה למרק ברווז

ג'רי סיינפלד, לארי דייוויד, סשה ברון כהן, אדם סנדלר, וודי אלן, מל ברוקס, שרה סילברמן – שמות אלו ועוד מאות שמות אחרים עיצבו את הקומדיה היהודית כפי שאנחנו מכירים אותה ב-100 השנים האחרונות, ויש יגידו את הקומדיה העולמית ככלל. אבל כל אחד מקומיקאים מוכשרים אלו חב את חייו ועבודתו למייסדי הקומדיה הוורבאלית המודרנית – גראוצ'ו, הארפו, צ'יקו (וכן, גם זפו) מארקס. בנים למשפחה יהודית מהגרת מגרמניה ומצרפת, רווית קשיים (אחיהם הגדול מני נפטר בילדותו; אחותם פולי נמסרה לאימוץ בלית ברירה, בשל מחסור באמצעי מימון), האחים מארקס מצאו בבמה את מקומם הטבעי והפכו במרוצת השנים לכוכבי-על של ההומור הפרפומטיבי.

כשהוליווד החלה להשתמש בסאונד, עברו האחים הדברנים ללוס אנג'לס השמשית ובנו להם שם חדש: כוכבי הקומדיה הקולנועית, עם 14 יצירות קולנועיות שלמות. איך קרה שדווקא הסרט שהוציא את הרביעייה (היה זה הסרט האחרון שלהם עם זפו מארקס) מאיזור הנוחות שלה – נונסנס – אל עבר הסאטירה הפוליטית, שוחרר בתקופה של מערבולת בחייהם האישיים (מותו של אביהם האהוב, סכסוכים עסקיים עם אולפן הבית שלהם "פאראמאונט"), והיה מושא ללעג מאמריקה הסובלת מ"השפל הגדול" – הפך במרוצת השנים לקלאסיקה קומית, שנשארת איתנה בכל סילבוס בבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם? זהו סיפורו של "מרק ברווז" (“Duck Soup”), סרטם החמישי והאחרון מבית "פאראמאונט", שחוגג השבוע 90 שנה לצאתו ועדיין מרגיש טרי מתמיד.

"מרק ברווז" אינו ידוע בעלילתו ההדוקה (מה שהשפיע לרעה על תפיסת הציבור אותו בזמן אמת) אך אם ניתן לסכמו בכמה מילים, הנה הן: הסאטירה חסרת המעצורים עוסקת ברפובליקת הבננות פרידוניה – אשת החברה הגבוהה והאדם שאחראי באופן לא מוסדר על הפוליטיקה המקומית, גברת טיזדייל (מרגרט דומונט, שכיכבה מול האחים בשבעה סרטים שונים) ממנה את רופוס טי. פיירפליי (גראוצ'ו) האקסצנטרי לנשיא המדינה החדש. במקביל, המדינה השכנה סילבניה מנסה ליצור מהפכה פנים-ארצית בפרידוניה ושולחת את השגריר הערמומי טרנטינו (לא קוונטין) ושני מרגלים לא יוצלחים (צ'יקו והארפו) להשלים את משימתה.

מכאן והלאה, מתנהל "מרק ברווז" מבדיחה ויזואלית אחת לשנייה, לרצף בלתי פוסק של עקיצות שנונות וצרור פאנצ'ים מילוליים מכל עבר. תיאור לכמות הבדיחות (המוצלחות) שעוברות כאן בשנייה יעשה רק עוול לרצף הקומי הגאוני שקיים כאן, אבל ראוי לציין את גאג המראה הידוע (בו הארפו מחקה את צעדיו של גראוצ'ו דרך מעבר שנדמה כמראה), סצנת דוכן הלימון (בה צ'יקו והארפו מתעללים במוכר קל דעת בדוכן לימונדה; "I’ll teach you to kick me!" – “you don’t have to, I know how” – רק פאנץ' אחד מני רבים בסצנה כה קצרה וקולעת), וסיקוונס המלחמה – שנע בין מחזמר קצבי, קאטים חדים בין מקום אחד למשנהו (תזכרו, מדובר ב-1933, לא בסרט של גודאר), חילופי תלבושות משוגעים – ובעיקר, האבסורד בכל הדבר הזה שנקרא פוליטיקה.

ואולי זה לב העניין – האקסצנטריות, האבסורד של כל בדיחה מוקצנת ואפילו "מטומטמת בכוונת תחילה" מרגישה כה רלוונטית גם היום, לא כי היא מנסה להאכיל את הצופה שלה מסר סאטירי בכפית – אלא בדיוק ההפך, היא כה רחבה (אך באותה מידה כה קולעת למכניזם הקטן של שחיתות פוליטית), כה "מונפשת" (זה לא פלא שכל כך הרבה דמויות מצוירות אייקוניות הושפעו מהאחים מארקס – המשפט החוזר “This means war!” שגראוצ'ו פולט פה כל רגע הפך לימים לאחד מהקאצ'פרייזים הבולטים של באגס באני), כה מגוחכת עד כדי כך שהיא תמיד תרגיש נכונה, גם אם המציאות עצמה תתעלה עליה שבעתיים.

משהו בתפקידים הברורים של השלישייה (נשים את זפו המשמים בצד) - גראוצ'ו, הציניקן היהודי האולטימטיבי; צ'יקו ומבטא המהגר שלו, שהופך אותו זר לחברה שבה הוא מתפקד ומשמש לקהל כאמצעי להתבוננות חיצונית על האבסורד בדברים הקטנים של החיים; והארפו האילם, שלפעמים דווקא (בצורה אירונית למדי) הופך לדמות הכי ורבאלית – מספקים לצופה הזדהות מיידית, תחושת העצמה אל מול ההתנהגות הילדותית לעיתים של מנהיגי העולם ותחושת נחמה בצחוק והכרת הפארסה ההיסטורית המתמשכת – העולם אולי תמיד ינהג בדרכיו הלא הגיוניות והאזרח הקטן הוא זה שתמיד יסבול מכך, אז אולי צחוק היא דרך ההתמודדות (או ההדחקה) הטובה ביותר.

הגישה הניהליסטית הזו של האחים מארקס לא ירדה בקלות בגרונו של הקהל המקומי והעולמי בשנות ה-30 – תקופה מעורערת דיה, רוויה במשברים כלכליים, עליית משטרים פאשיסטיים מסוכנים ברחבי העולם והתחזקות השמרנות אל מול רוח המתירנות של שנות ה-20. משפחת הקומיקאים, שצפצפה פעם אחר פעם על כל אלו (בולטת במיוחד סצנה שלועגת לקוד הייז השמרני של הוליווד שנועד להטיל צנזורה על תעשיית הסרטים, נמשך מראשית שנות ה-30 ועד שלהי שנות ה-60 ואסר – בין היתר – להציג איש ואישה באותה המיטה יחדיו; כך סצנה אחת מתמקדת ברגל המיטה, כאשר נעלי אישה, גבר ופרסות סוס מונחות בזו אחר זו; המצלמה מתרחקת כדי לגלות לנו שמדובר בהארפו ישן עם סוס במיטה אחת ואישה במיטה שנייה), חטפה ממבקרים דאז, שראו בסרט "זלזול בממסד הפוליטי בזמן צרה והשתטות שלא לצורך" ואילו מפיק העל של MGM, אירווינג ת'לברג, טען כי העובדה שהסרט נטול עלילה קוהרנטית מקשה על הצופה "להזדהות עם מישהו – לא ניתן להזדהות עם האחים מארקס כי הם דמויות משוגעות; מה שנחוץ לסרט היא עלילה רומנטית".

האחים מארקס עצמם, שעברו טלטלה כלכלית אף הם, ראו בניתוחים המורכבים של הסרט הגזמה ("איזו חשיבות? אנחנו רק ארבעה יהודים שמנסים להצחיק", אמר לימים גראוצ'ו), לעגו לאלו שנפגעו ממנו (כך, המליצו הארבעה לתושבי העיר פרדוניה בניו יורק, שמחו על היח"צ הלא חיובי שהסרט ישליך על עירם, לשנות את שם העיירה כדי לא לפגוע בהכנסות סרטם) והרגישו ניצחון אישי כאשר בניטו מוסוליני, מנהיגה הפאשיסטי של איטליה דאז, ראה בסרט מתקפה אישית ואסר את הקרנתו במדינה.

בסרטיהם הבאים, שהיו להצלחות קופתיות כבירות, מיתנו האחים (כעת שלישייה) את הנטיות הסאטיריות שלהם. היו אלו רק דור "הבייבי-בום" של שנות ה-60, ששיווע לייצוג הולם בקולנוע בשל המציאות הכאוטית וההרסנית שבה חיו, שגילה מחדש את הסרט וראה בו את הקומדיה החתרנית הגאונית שהוא באמת. כך, דמויות ציבוריות לאורך השנים שבו וחזרו לסרט בשביל לשאוב ממנו השראה לקומדיה הפרסונלית שלהם, או אפילו בכלל להליך יצירה חסר מעצורים – מהביטלס, מעריציהם הגדולים של האחים (נסו לשמוע את ההומור הציניקני של ג'ון לנון ולא לזהות בו את גראוצ'ו מרקס) עד מל ברוקס, ששילב את היהדות הטבועה בו עם פארסות היסטוריות, וסשה ברון כהן, שביסס כמעט אחד לאחד את דמות הגנרל אלאדין מ"הדיקטטור" על דמותו של פיירפליי ב"מרק ברווז".

כשילוב בין יהדות נרדפת, הומור עצמי ציני ומריר והסתכלות על העולם כולו כאבסורד אחד גדול, "מרק ברווז" נותר חד כתער גם היום, 90 שנה לאחר ששוחרר, אך באופן מפתיע (או לא) – באקלים פוליטי די דומה. אנטישמיות, שנאה וקיטוב תמיד יישארו איתנו, אך כך גם מילותיו של גראוצ'ו מרקס: "I'll see my lawyer about this as soon as he graduates from law school!".