צפינו בסרט שזכה בתואר הסרט הטוב בכל הזמנים ושרדנו כדי לספר

אישה בשנות ה-30 בחייה נכנסת למטבח קטן ומחממת מים בקומקום. ברגע אחר, היא מכינה שניצלים. יום עובר, והיא שוטפת כלים בחוזקה בכיור. האם זהו תיעוד ממצלמת אבטחה במטבחון? לא, זהו "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080", היצירה הנודעת ביותר של קולנוענית המחתרת הבלגית המנוחה שנטל אקרמן מ-1975. בשישי האחרון, סקר של 1,639 מבקרים/ות, אוצרי קולנוע ואקדמאים שערך מגזין הקולנוע הבריטי הנחשב "סייט אנד סאונד" (“Sight and Sound”), בחר בסרטה של אקרמן לסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.

מה עם חביב המבקרים "האזרח קיין", שהשתתף ברשימה עוד מגרסתה הראשונה מ-1952 ועמד במשך 40 שנים (עד להדחתו מהפסגה ב-2012 ע"י "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק) תמיד בראש? מה עם חביבי הקהל "שיר אשיר בגשם", "הסנדק" ו"נהג מונית"? לא לדאוג, כולם כאן, אך כולם נמצאים מתחת לשגרת חייה המונוטונית של עקרת הבית דילמן. אלפי יוטיוברי קולנוע שואלים את עצמם בימים האחרונים: "האם הבחירה היא אקט רנדומלי? אקט של הטרלה? אקט חתרני? או בחירה מוצדקת?". התשובה מורכבת, אך האמת עומדת לצידה של "ז'אן דילמן" – רב הנסתר על הגלוי.

[*]

"ז'אן דילמן" הגיע לראשה של אקרמן לאחר שסרטה הראשון, "אני, אתה, הוא היא" (“Je Tu Il Elle”) האוטוביוגרפי במחציתו מ-1974, החל לבסס אותה כבמאית שראוי לפקוח עין על יצירותיה הבאות. אקרמן הכריזה על רצונה ליצור סרט עם תקציב גבוה יותר, ובמהרה משרד התרבות הבלגי התייצב לצידה וסיפק לה 120 אלף דולר לאחר שחזה בתסריט אודות "שגרת חיים המבוססת על אהבה לאוכל וסקס אחרי הצהריים".

משקיבלה את הכסף, ערמומיותה של אקרמן נכנסה לתוקף: היא זרקה את תסריטה המקורי לפח, גייסה צוות הפקה נשי כמעט לחלוטין (החלטה שלאחר מכן התחרטה עליה – לא בשל היותן נשים, אלא בכך שלא היה ביכולתה לבחור את כל מי שרצתה) ויצאה ל-5 שבועות צילום, מאולתרים וסטטיים כאחד. כך, יצרה אקרמן סרט בן 3 שעות ו-20 דקות, אודות שלושה ימים בחייה של ז'אן דילמן, אם חד-הורית ועקרת בית בלגית, שמתחזקת את ביתה, דואגת לרווחת וכלכלת בנה ונאלצת לעבוד כזונה, כשלקוחותיה מגיעים לביתה מדי אחר צהריים.

הסרט בנוי משרשרת דימויים סטטיים – ז'אן מבשלת, מנקה את ביתה, יושבת עם בנה, שוכבת אחר הצהריים עם לקוחותיה, מתרחצת וחוזר חלילה. "היררכיה של דימויים מציבה מכוניות מתנגשות או נשיקה בין אוהבים מעל רחצה או ניקיון הבית", אמרה לימים אקרמן, "זה לא במקרה, אלא מתקשר למקומה של האישה בנוף החברתי. עבודתה של אישה מגיעה מתוך דיכוי ומה שמגיע מתוך דיכוי הוא אוטומטית יותר מעניין. אתה חייב להיות החלטי. אתה חייב להיות".

אין ספק שפילוסופיה זו של אקרמן מועברת בצורה מוחלטת ב"ז'אן דילמן" – ה"גיבורה" כלואה בחדרים אפורים וזהים; הפסקול? לא קיים; ז'אן נעה בפריים אך נותרת לא פעם במרכזו; שמה מסופק לנו הצופים רק דרך מכתב שהיא מקריאה לבנה; שגרתה המונוטונית הולכת ומתערערת מיום ליום; התנהגותה חורקת בסנטימטר אחד מפעם לפעם. ליהוקה של דלפין סריג – אחת מהכוכבות הגדולות ביותר של הגל החדש הצרפתי, שגילמה לא פעם את מודל היופי הנשי (בייחוד ב"אשתקד במריאנבד" של אלן רנה מ-1961) – לתפקיד כה "עלוב" ולא זוהר רק מדגיש את הנקודה שממנה יוצאת אקרמן – ניצול הוא ניצול (ובייחוד ניצול האישה), בכל רגע, בכל שעה – והוא נעשה על ידינו תמיד, בכל תחום, עם ידיעתינו או בלעדיה.

אז איך השתרבב לו "ז'אן דילמן" לצמרת הרשימה הנחשבת? כבר בסמוך לצאתו, קרא לו המבקר לואי מארקורל "יצירת המופת הנשית הראשונה בתולדות ההיסטוריה". מה שמראש לא כוון כבידור להמונים, הסרט נותר שם דבר בקרב חובבי קולנוע אמנותי (ונהפך לבסיס ללא מעט פרודיות לאורך השנים), אך מצא את עצמו אט אט ברשימות הדירוג הפומפוזיות של עיתוני התרבות – כך קיבל את המקום ה-19 ברשימת 100 הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-20 של מגזין "The Village Voice" בשנת 2000 והמקום ה-35 במהדורה האחרונה מ-2012 של הרשימה המדוברת של "סייט אנד סאונד".

[*]

(הבמאית שנטל אקרמן)

העשור מאז לא רק הוסיף מספר משמעותי הרבה יותר של מבקרות וחוקרות קולנוע לרשימת הבוחרות, אלא יחס שונה ככלל ליצירות קולנוע נשיות. מה שהתבטא רק בשני סרטים של במאיות ברשימה מ-2012 ("ז'אן דילמן" ו-"עבודה טובה" של קלייר דני במקום ה-78) הפך ללא פחות מעשירית מהרשימה הנוכחית ("עבודה טובה", לדוגמה, זינק למקום ה-7). מה שפעם נתפס כקוריוז, הפך היום להבנה שקולות אחרים צריכים להישמע, ושהעובדה שקלאסיקות לכל דבר ועניין, כדוגמת "נאשוויל" של רוברט אלטמן או "מגע של רשע" של אורסון וולס נדחקו מהרשימה לא מעידה על איכותן (מדבר אדם שלא מוכן לקבל רשימה ללא "יצרים" של אנטוניוני), אלא על ההכרה בכך שרשימה שכזו נועדה – בעיקר – להציג לקהל שמות ואנשים שלא שמע עליהם עד כה, או שלא זכו לכבוד המגיע להם בקאנון הקולנועי.

לכן, יותר מכל, הבחירה ב-"ז'אן דילמן" אינה בהכרח העדפה של סגנון יצירה אקספירמנטלי ו"קשוח" על פני יצירות "מיינסטרימיות" יותר, אלא הכרה בכוחו של הקולנוע – לשנות מציאות, לאתגר ובעיקר לא לשחזר שוב ושוב את קודמיך – וההכרה בכוחותיה של רשימה שכזו, לא כמבשרת האיכות היחידה, אלא זו שמוצאת דרך חדשה ומיוחדת להחזיר לתודעה מחדש יצירות שנשכחו באוב. לצערנו, אקרמן לא זכתה לראות את ההישג המרשים, אך עדיין ראוי שכל חובב קולנוע בעולם יוריד בפניה את הכובע. הקולנוע הוא אמנות של קסם והפתעה, וזו בהחלט הפתעה.

חמש הבחירות שלי

5. "לילה אמריקאי" (1973) – פרנסואה טריפו

4. "וול-אי" (2008) – אנדרו סטנטון

3. "האיש שנפל מכוכב אחר" (1976) – ניקולס רוג

2. "בתוך לואין דיוויס" (2013) – האחים כהן

1. "יצרים" (1966) – מיכלאנג'לו אנטוניוני