הסיפור הוא לא רק שלי אלא של דור שלם; השואה כל הזמן נוכחת

כשנתקלה הבמאית הצרפתייה בת ה-90 ורה בלמונט, יהודייה שהוסתרה אצל משפחה נוצרית במהלך מלחמת העולם השנייה, בספרו של אמן הקומיקס הישראלי מישל קישקה - "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", היא הרגישה שהיא חייבת לעבד אותו למסך הגדול. במשך קרוב לעשור עבד הצוות הצרפתי על עיבוד הספר לסרט אנימציה בשם "הסודות של אבא" המתרחשת בשנות ה-60 בבלגיה ומספר על מישל הצעיר ואחיו, בני הדור השני, שאביהם אינו מדבר על שעבר עליו באושוויץ ומסתגר בחדרו הנעול, ועל חייו של מישל המתנהלים בצל זכרונותיו של אביו.

"זה קשה להנציח את זיכרון השואה וזו התמודדות יומיומיות פה בארץ איך לעשות זאת בצורה נכונה. אתה לא מצפה שקומיקס ובהמשך סרט אנימציה יהיו הסוכנים שבעזרתם יפתחו לילדים צוהר לעולם הזה ולהבנת הזוועות של השואה. החוכמה של הבמאית שרכשה את הזכויות הייתה שלא תעשה סרט עם שחקנים, מה שעשתה כל חייה, היא האמינה ששיטת האנימציה היא הדבר הנכון כדי להנגיש את הנושא לדור הצעיר", מספר קישקה, "והיא צדקה".

קישקה, נשיא איגוד הקריקטוריסטים, סופר ומאייר ספרים וקריקטורות פוליטיות בארץ ובעולם, נולד בשנת 1954 בבלגיה להורים ניצולי שואה. אביו, אנרי, יליד בריסל, גורש בגיל 16 עם משפחתו לאושוויץ ולמחנות ריכוז נוספים. אמו, לוסי, הצליחה להימלט עם משפחתה לשווייץ. בגיל 19 עלה מישל ללא הוריו לישראל ורק בגיל 55 אזר אומץ לספר את סיפורם ואת סיפורו שלו כבן לדור השני.

מה הניע אותך להוציא את הספר בגיל יחסית מאוחר.

"הייתי צריך למצוא את האומץ לחשוף את הסיפור וזה לא כל כך פשוט. יש פה ביקורת, כעסים ודברים שאף פעם לא צפו במשפחה – את הכל שמרתי בבטן והייתי צריך להגיע לשלב שלא יכולתי לשאת את זה בתוכי והייתי צריך לשחרר. הסיפור שלי הוא לא רק שלי, אלא של דור שלם שדומה לי. יש תופעה מעניינת בעולם שלמדינות ועמים עוברות טראומות לוקח שנים ולפעמים עשורים עד שאפשר לפתוח ולדבר על זה ולעשות יצירה על זה. זה לוקח לאנשים הרבה זמן, וזה מה שקרה לי".

(מישל קישקה. צילום: סילוואן האליון)

חודשים אחדים אחרי יציאת הספר שלו בשנת 2012 פנתה אליו ורה להפיק סרט אודותיו. "שוחחתי איתה והיא סיפרה לי למה היא רוצה לעשות סרט, את הסיפור האישי שלה. נסעתי לפריז להכיר אותה ופשוט התאהבתי באישה הזאת שהייתה בת שמונים אבל כדור של אנרגיה, הרימה פרויקטים כל חייה ובגיל מבוגר החליטה שעושה את סרט האנימציה הראשון שלה בקריירה – זו קפיצת בנג'י".

איך הרגשת עם המעבר מקומיקס לסרט?

"מבחינתי זה היה תהליך מעניין לעקוב מרחוק ולראות את הספר עובר מטמרפוזה בידיים שלהם וידעתי שהם עושים עבודה רצינית – עבודה של עשר שנים. זה דרש כתיבה מרובה לפצח את התסריט ולעשות את האדפטציה. מאוד זיהיתי את היצירה שלי כי הם עבדו מתוך כבוד למקור כדי שאהיה מרוצה והיה להם חשוב שאני ואשתי נקבל את כל השינויים עשו. ראיתי שמתייחסים לעבודה בכזו רצינות ובכזו חדוות יצירה שהרגשתי שאני בר מזל שספר שכתבתי עכשיו הופך להיות הפקה כל כך יפה וכל כך הרבה אנשים עוסקים בה בתקציב רציני כדי שייצא סרט". הסרט מראה מעט מאוד את תקופת המחנות של אבא, לא היית רוצה להכניס עוד קצת מהחוויות שלו?

"לדעתי זה נעשה במידה. הסרט הוא לא על השואה, הוא מראה שהיא כל הזמן נוכחת ולא משנה מה תעשה. זה מה שתמיד הרגשתי וזה מדויק מבחינת חוויית החיים שהייתה לי".

היית רוצה לעשות שינוי בסצנות מסוימות בסרט בדיעבד אחרי הצפייה?

"ממש לא. למדתי לא להיות מעורב בו. זו ההחלטה הכי טובה שהחלטתי לגבי הסרט הזה. לתת להם את החופש האמנותי שהם זקוקים לו כדי לעשות אותו כהבנתם כאנשי קולנוע כי אני לא איש קולנוע – אני סופר".

הילדים והנכדים שלך שהגיעו לצפות אתמול בסרט – מה הם חשבו עליו?

"זו הפעם הראשונה ששלושת הבנים היו פה יחד לצפות. הגדול הגיע עם שני ילדיו בני 11 ו-13, וזה הגיל שהסרט נכתב עבורו, והם מאוד התרגשו עד דמעות. כנראה שהם עברו חוויה כפולה מבחינת עוצמה כי מצד אחד זה סיפור יפה ומרגש ועשוי טוב ומצד שני אבא שלי הוא הסבא-רבא שהם הכירו ואהבו והם גם רואים אותי לראשונה כילד על המסך".

הסרט מופץ בארץ על ידי חברת פילמהאוס, שמתמחה בהפצת סרטי אנימציה לילדים קטנים, אולם חרגה ממנהגה בסרט זה בשל העובדה שבעלי החברה אלן גרינבלט, גם הוא בן לניצולי שואה מאושוויץ. "העובדה שהסיפור האישי שלי קשור לסיפור שלו גרם לו מאוד לרצות את הסרט", מספר מישל וגרינבלט מוסיף: "כבן לניצולי שואה לא יכולתי שלא להתחבר באופן עמוק לסרט ולראות שליחות בהפצתו על מנת שיגיע לכמה שיותר קהלים. הסיפורים שלנו, הדור השני לשואה, אולי שונים באופן בו התמודדו עם השואה בבית, אך כולנו, התמודדנו עם היותנו 'ילדים של ניצולים'. 'הסודות של אבא' עושה שירות חשוב כשהוא מנגיש לבני נוער וצעירים את ההתמודדות עם השואה של הדור השני".

לקישקה יש ביקורת רבה על האופן בו השואה מונגשת לבני הדורות השלישי והרביעי. "אני חושב שהרבה דברים נעשים בצורה לא נכונה, לא אינטליגנטית", מציין קישקה. "אני לא רואה שניסיון העבר של השואה משפר משהו בישראלים, בתובנות, ביחס לבני אדם, ביחס לכבוד האדם ולחירותו. יש פה הרבה מאוד ניגודים בין לקחי העבר לבין מה שקורה במציאות כאן וזה קשה לי מאוד. אני מופיע בתיכונים בארץ ובצרפת ובבלגיה וההתרשמות שלי ששם משרד החינוך עושה עבודה הרבה יותר טובה. הפוליטיזציה שממשלות שונות, בעיקר אלו של נתניהו, עושות על זכר השואה היא בלתי נסבלת. הפוליטיקאים עושים נזק אדיר".

לדעתך הסרט מצליח להעביר את זיכרון השואה בצורה אחרת?

"אני חושב שהסרט עושה שירות הפוך. הוא לא מנסה לעשות שטיפת מוח לאף אחד. זה סיפור משפחתי דרמטי שקרה בהרבה משפחות, שעשוי ברגישות ובהומור ומספק חומר למחשבה. אני מאמין שזה סרט שנשאר כמה ימים עם אנשים שיוצאים מהאולם. אין הרבה סרטי אנימציה בנושא הזה בתולדות הקולנוע, במיוחד לא על הדור השני".

מה דעתך על המסעות לפולין?

"ההסכם בין ממשלת פולין לישראל כדי שהמסעות יחזרו הוא בעייתי. קודם כל לא בטוח שצריך את המסעות האלה. כדי להתעטף בדגל ולשות סלפי בכניסה למחנה חבל על הכסף. אני חושב שהתעטפות בדגל במחנות זה חוסר רגישות, חוסר הבנה וסוג של לנכס לעצמנו את השואה שעלולה להגביר את האנטישימיות. בני נוער שיוצאים משם יותר לאומנים זה דבר שמפחיד אותי. נורא קל להאשים את שונאי ישראל בזילות השואה, אבל גם אנחנו עושים את זה. בנאומים של יום השואה תמיד מזכירים את איראן, הערבוב של הנושא לא מכבד את השואה, זה זילות השואה בעיניי".

(מתוך "הסודות של אבא". באדיבות: פילמהאוס)

בסרט מראים את המסע אותו עשית עם אביך לאושוויץ. זה קרה במציאות?

"כן, אבל בזמן שכתבתי את הספר עוד לא היינו שם ביחד. כתבתי את המסע בספר וציירתי אותנו שם ותוך כדי שציירתי את זה הבנתי שאני אהיה מוכן לעשות את זה. ידעתי שזה חשוב לו וזה עזר לי להתגבר על משקעי עבר ועל תחושות קשות שהיו לי ביחס לאבא. הספר בעצם פתר לי המון שאלות. נסענו 3 שנים אחרי שהספר יצא נסעתי לאושוויץ ועם שניים מהבנים שלי. נצמדנו אליו והקשבנו לכל מילה. זו הייתה חוויה מיוחדת מאוד, אבל מבחינתי זה היה יותר סימבולי מכיוון שמה שעשה את העבודה העמוקה באמת הייתה העבודה על הספר. אחרי זה הוא כבר לא חזר, היה כמעט בן 90 והמסע היה קשה לו פיזית. התמזל מזלנו שהצטרפנו אליו לנסיעה האחרונה שלו לשם, אם לא הייתי עושה את זה אז לא הייתי עושה זאת בחיים".

בסוף הסרט נאמר שמפעל החיים של אביך היה להעביר את סיפורו הלאה.

"אבא שלי הלך לבתי ספר תיכון בבלגיה למשך 25 שנה והרצה 550 פעם – הוא לא הרפה. בתי ספר הזמינו אותו, משרד החינוך בבלגיה חיפש בנרות ניצולים, ואנשי מחתרת חיים, אסירים לשעבר כדי לספר כדי שידעו מה קרה בבלגיה לפני 70-80 שנה וזה היה ממש מסע חייו ולהתראיין בתקשורת. הוא כתב על סיפורו האישי ספר ונסע 44 פעמים למחנות. 25 שנותיו האחרונות היו כולן מוקדשות לנושא הזה ולכן מבחינתי זה יותר חשוב מסרט כי הוא היה שם, דיבר שם וקיבל את התגובות מהתלמידים באופן ישיר, אהבו והעריצו אותו ובכו עליו. זה לא משהו שתלמידים יכולים לשכוח".

היית רוצה לעשות סרט מהספר שכתב אביך על סיפורו האישי?

"לא. כדי להפוך ספר לסרט צריך להעצים את הדרמה. אבא עשה רשימה מסודרת למיטב זכרונו של תאריכים, באיזה מחנה הוא היה ומה קרה. תקחי את 'רשימת שינדלר' – שינדלר היה קיים אבל יש המון המצאות שהן כורח המציאות של הקולנוע כדי להפכו לסרט מרתק. שפילברג לקח חופש והוסיף על הסיפור האמיתי דרמה כדי שאנשים שיצפו בסרט יבינו ויבכו. אז אי אפשר להדביק את הספר על המסך ככה ואני גם לא איש קולנוע. לא הייתי מסוגל לעשות את זה".