Seret מהעבר: עשור לבתוך לואין דיוויס

ניו יורק, 1961. בבית הקפה המפורסם בגריניץ' וילג' "Gaslight Cafe" מופיע מוזיקאי פולק-רוק מוכשר אך מתוסכל בשם לואין דיוויס. האלבום היחיד שהוציא לא נמכר כלל, הוא מרושש וישן מדי לילה אצל חברים שונים. בעודו יוצא מבית הקפה לסמטה החשוכה, אדם זר תוקף אותו ומכה אותו. כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שהופעה נוספת בקפה נוחלת כישלון, דיוייס לועג לזמרת אחרת על הבמה וצופה בזמר חדש ומבטיח, מתולתל ובמשקפי שמש כהות עולה אחריו. כשהוא יוצא לסמטה החשוכה, שוב אותו אדם זר תוקף אותו.

האם חייו של דיוייס רצף של צירופי מקרים מצערים? האם הוא חי בלופ אינסופי שמוביל לאותו הרגע? והאם יש סיכוי להינצל לחיים טובים יותר? את כל השאלות האלו מותירים האחים ג'ואל ואיתן כהן ללא מענה בסרטם זוכה ה"גרנד פרי" בפסטיבל קאן, "בתוך לואין דיוויס" שחוגג השבוע עשור לצאתו – ומציבים בפנינו מראה מלנכולית אך גם משעשעת לאלו מאיתנו (בין אם אמנים, יוצרים או אפילו קולנוענים כמו הכהנים) שלא מוותרים על קולם היצירתי או הביטוי האישי אך ממשיכים לחטוף מכה אחר מכה בעולם סכמטי ומסודר. עם כל הדכדוך שטמון ביצירה הקולנועית של האחים כהן, ובייחוד בתקופה כה מדכדכת – איך דווקא "בתוך לואין דיוויס" חסר התקווה יכול להפיח בנו תקווה?

קשה לתאר את עלילת "לואין דיוויס" בצורה יותר קוהרנטית ממה שכבר נאמר – לאורך הסרט, נזרק דיוויס מעימותים מול אשתו של חברו הטוב (שאולי או לא בהיריון ממנו), רדיפה אחר החתול הג'ינג'י של משפחתו המארחת ברחבי ניו-יורק או בדרכו לשיקגו עם מספר מוזיקאים תמהוניים במטרה (כושלת) להיבחן למפיק מוזיקלי; לטענה זו תורמת האמרה הברורה של ג'ואל כהן – "לסרט אין באמת עלילה. זה טיפה הטריד אותנו בשלב מסוים, ולכן הכנסנו את החתול לסיפור".

באופן זה, "בתוך לואין דיוויס" עובד הרבה יותר טוב כרצף אירועים מצערים על רקע זירת הפולק האמנותית של שנות ה-60 כשמבינים את הסקרנות הרבה של האחים לתקופה והאובססיה לשם לא מוכר בסצנה, דייב ואן רונק, או יותר נכון, לפרט שולי בחייו הסבוכים: קטטה שבה היה מעורב מחוץ למועדון פולק בניו-יורק.

ואן-רונק, דמות מהותית להתפתחות סצנת הפולק בשנות ה-60, שהיה מנטור לרבים מבוב דילן ועד ג'וני מיטשל, נותר אנונימי רוב חייו (וגם אחרי מותו לפני כ-20 שנה מסרטן המעי הגס), אך נותר עיקש במחשבותיהם של ג'ואל ואיתן, שניסו לפתח שוב ושוב את סצנת הקטטה לתסריט שלם – אך ללא הצלחה, עד שהבינו שדיוויס ראוי לשאוב מוואן-רונק (ומדמויות אחרות באותה התקופה) ולא להתבסס עליו ישירות.

לתחושה הטבעית והמעט אוטו-ביוגרפית (גם במובן של ואן-רונק אך גם במובן של האחים כהן) של "לואין דיוויס" תרמו שני רכיבים מרכזיים – המוזיקה והליהוק. המוזיקה תמיד היוותה חלק משמעותי בסרטיהם של הכהנים, בין אם ברקע (מנגינות הקאנטרי ב"בייבי אריזונה") או בקדמת הבמה (שירי הבלוז ב"אחי, איפה אתה?"), כדי לתת ביטוי לרגשות שדמויתיהן האפתיות וחסרות המזל לא יכלו לפלוט מפיהן. כסרט שעוסק במוזיקאים, "לואין דיוויס" לוקח את אהבת האחים למוזיקה צעד אחד קדימה.

כ"צאצאית ישירה של המוזיקה ב'אחי, איפה אתה?'", כפי שהגדירו זאת הבמאים, הפסקול לא רק התבסס אקסלוסיבית על שירי הפולק מהתקופה (בראשיתו כמעט שכלל רק משיריו של ואן-רונק) והפופ הסיקסטיזי (בולטת במיוחד סצנת "Please Mr. Kennedy" – שיר סאטירי מגוחך שדיוויס משתתף בו עבור הכנסה מהירה) אלא גם חלק כבוד לאמוציות שהחדירו בהם כותבי השירים – רגשות של בלבול מהעתיד המעורער, רחשי אלימות שמתחילים לחוג מכל עבר וסכסוכים פנים-מדינתיים שמאיימים לקרוע את כל מה שיציב (מוכר לכם מאיפשהו?). תוסיפו לכך את העובדה שהכהנים התעקשו על כך שהמוזיקה תבוצע חי על סט הצילומים על-ידי השחקנים (חובבי הקולנוע בטח מזהים את הגרסה של אוסקר אייזיק, ג'סטין טימברלייק וקארי מוליגאן ל-"Five Hundred Miles" בפרומו הוותיק של "קולנוע לב") והפסקול של "לואין דיוויס" הופך את הסרט לשירה נוגה.

מי שלא היו זרים לליהוק כוכבים בסרטיהם (ג'ורג' קלוני, פול ניומן) אך תמיד חיבבו פרצופים חדשים ומוכשרים (לדוגמה, פרנסס מקדורמנד – שפרצה לתודעה כשבעלה ג'ואל ליהק אותה לסרטם הראשון של האחים ב-1984, "רציחות פשוטות") מיישמים את אותה התיאוריה גם ב-"לואין דיוויס" ויוצאים מורווחים – לצד השותף הוותיק ג'ון גודמן וכוכב הפופ ג'סטין טימברלייק, האחים כהן לקחו צ'אנס על אוסקר אייזיק, קארי מוליגאן ("צעירה מבטיחה") ואפילו אדם דרייבר (שמופיע כאן לתפקיד קצר במיוחד אך זכיר במיוחד), שיהפכו עשור מאוחר יותר לשמות נרדפים לכוכבות ולמשחק איכותי.

ליהוקו של אייזיק לתפקיד לואין דיוויס – שנים רבות טרום תפקידיו הגדולים ביקומים הקולנועיים של "מלחמת הכוכבים" ומארוול – בונים לנו דמות סבוכה ועתירת משקעים אך גם כישרון. אייזיק, מטבעו שחקן רגיש המציג גבריות רגישה ומתוסכלת כל פעם מחדש על המסך (מעין המשכיות לעליבות/רגישות של דסטין הופמן), הופך את דיוויס לאדם נאלח, לא חביב (בלשון המעטה) וממורמר ומן העבר השני – לאדם שהקהל מריע לו ורוצה בטובתו, רק כדי לראות אותו נכשל שוב.

אולי כאן טמון סוד הצלחת "בתוך לואין דייוויס" – והמקור לתקווה בו – ההבנה שאף אחד מאיתנו לא מושלם, המציאות אינה ורודה כפי שנוטים לתאר אותה בהוליווד (מי כמונו מבינים זאת עכשיו), ועדיין כולנו אנושיים – מזדהים זה עם כשלונו של האחר ועוד יותר עם המחשבה (הלפעמים תמימה אך כה נחוצה) שחייבים להמשיך הלאה ולנסות שוב, במיוחד אם זה בוער בך. אף אחת מדמויות "לואין דיוויס" אינה מושלמת ואף אחת לא באמת מצליחה בגדול – ועדיין כיף לי לחזור למרירות/מתיקות בסרט הזה פעם אחר פעם, כי הוא מלמד משהו על הרוח האנושית: היא לא נשברת.