אני חצויה. כשאני פה, אני חושבת על שם וכשאני שם חושבת על פה

לא תמיד זה קורה, אבל לפעמים חלומות מתגשמים. כמו במקרה של לי ברודה שלפני 16 שנה, כשהיא בת 19.5 עזבה את הארץ וטסה ללוס אנג'לס הנוצצת לנסות להגשים את חלומה ועשתה זאת – היא מפיקת סרטים הוליוודיים ויש בבעלותה חברת הפקות בשם LB ENTERTAINMENT. "היה בי משהו שהרגיש שאני צריכה להיות בארה"ב. כבר כשהייתי קטנה נורא אהבתי אנגלית, לדבר באנגלית והיה לי חלום להיות בנשף – זה די שטחי ורדוד אולי אבל אהבתי את האמריקאיות וחיכיתי להיות אדם בוגר שמקבל החלטות לבד. היה לי רעב לטרוף את העולם", היא נזכרת.

לי בכלל הגיעה לאל. איי דרך הסוכנות היהודית ולימדה ריקוד במחנות קיץ. בסיום התקופה שהוקצבה היא החליטה להישאר ולריקוד הצטרף משחק, לו הקדישה שלוש שנות לימוד. במקביל לאודישנים ומשחק בתפקידים קטנים היא התחילה לעבוד כעוזרת מפיקה, ואז דברים התחילו להשתנות. "פתאום הפכתי מעוזרת למפיקה ראשית של סרטים מאוד גדולים וזה הרגיש מוזר לרוץ אחרי אודישנים של כמה שורות, כשאת עובדת על עסקאות של מיליון דולר. בסופו של דבר יש לנו אנרגיה מוגבלת ואני מאמינה שיכולתי לדפוק על דלתות גם שלושים שנה – יש לי אמביציה אבל נפתחה לי דלת אחרת, נהניתי ממנה מאוד וזה עולם שונה שמאוד עניין אותי והלכתי אחריו בזרימה", היא מספרת.

במקביל לעבודת ההפקה התחילו לצוץ עוד תפקידים, אבל "היה לי קשה לשבת ללמוד שלושה ימים בבית טקסטים לאודישנים וללכת לאודישן, כשאני יכולה לעבוד על סרט שממלא אותי באותה צורה ויש לי עליו שליטה. זה היה גם לפני עולם הגל גדות ולא היה לי מקום בטלוויזיה האמריקאית באותה תקופה. הייתי בין לבין – צבעתי שיער בשחור ושיחקתי ערבייה כי ידעתי קצת ערבית אבל מזה קשה לעשות קריירה", היא משתפת.

(לי ברודה. באדיבות סרטי יונייטד קינג. צילומים בכתבה: ולדימיר ביחובסקי)

איך הגעת לכך שיש לך חברת הפקות משלך?

"לא השאירו לי ברירה האמת. בהתחלה כשפתחתי את החברה לא היו לי עובדים, היה רק אותי. הייתה לי חברה, אבל לקח קצת זמן עד שהיו לי עוזרים פול טיים וצוות כי רוב הפרויקטים שלי זה שיתופי פעולה עם כמה חברות יחד. זו הייתה עבודה עצמית כי יש פחד הישרדותי במקצוע שהוא מלא בעליות וירידות, ועדיין כשאני עושה סרט אף אחד לא מבטיח לי שאני אעשה את הסרט הבא. לא ידעתי מה יהיה אבל המשכתי קדימה באמונה שיהיה טוב. אני גם מאוד מחושבת ובניתי חברה שיש לה תזרים והיא בסדר. שרדנו את הקורונה".

הקורונה לא גרמה לך לחישוב מסלול מחדש?

"כן. התחלתי לעשות דוקומנטרי וטלוויזיה. הטלוויזיה גם בהאטה. זה עולם מאד קשה ואחר לגמרי. זה פחות השקעות פרטיות – יותר חברות שמשקיעות והיום יוצרים טלוויזיה ברמה של קולנוע ומעבר. התוכן של הטלוויזיה איכותי מאוד, אבל זה קשרים שונים לגמרי ועבודה שונה לגמרי. הייתי צריכה לבנות מערך שלם שאין לי בו ניסיון וחובת ההוכחה עליי, אבל יש כמה פרויקטים שאנחנו מפתחים ואני מקווה שעוד שנה כשנדבר תהיה גם סדרת טלוויזיה". את רואה שינוי מאז המי טו?

"חל שינוי. אנשים יותר זהירים אבל עדיין יש אנשים כאלה. בדיוק הייתי בפגישה ומישהי סיפרה לי על מפיק שעובד איתה באותו הסט ושכולם יודעים שהוא מטריד. אז שאלתי למה אף אחד מהצוות לא אומר משהו. זה לא סרט שאני חלק ממנו. אני מאוד קשוחה ומאד עסקית ומגנה על עצמי ולא הולכת לכיוון הזה, שלא יפרשו באופן מיני בשום דרך".

הראיון בינינו מתקיים בשל עלייתו של הסרט "כולם מחכים רק לי" בכיכובו ובימויו של אקי אבני, בו משחקת ברודה. הסרט מביא את סיפורו של יונתן הראל מפיק קולנוע, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן, עומד בפני פשיטת רגל ומנסה לסגור עסקה יחד עם עורך דינו על מנת לסגור את החוב. במקביל מתכננת לו אשתו מסיבת הפתעה לרגל זכייתו בקאן אליה מוזמנים אנשים מהתעשייה, אך מה שהם לא יודעים זה שיונתן רישת את הבית במצלמות ורואה ושומע כל מה שקורה לפני כניסתו.

בסרט את מגלמת מפיקה הוליוודית מצליחה, תפקיד שמאוד קרוב לחייך.

"כן, קצת. אמרתי לאקי שלפי הטקסט הרגשתי שהיא אמורה להיות קצת יותר מבוגרת ממני כי כתוב אני בארה"ב עשרים שנה, אבל מצאתי המון מכנה משותף כמוה בניתי חברה ואני גרה בארה"ב כל כך הרבה שנים ומפיקה סרטים. גם לי יוצא להביא אנשים לסרט ולשנות את החיים שלהם. יוצא לי המון לעבוד עם מפיקים ובמאים שאנחנו מצליחים לגרום לסרט שלהם לקרות. זה לא רק אני כי בסופו של דבר יש לי משקיעים שהם אלה שאומרים את המילה האחרונה".

על אקי אבני שמביים ומגלם את התפקיד הראשי היא מרעיפה שבחים: "אם יש מישהו אחד שבא לי לפרגן לו בעולם זה אקי. היינו אתמול בפרמיירה והיו 31 אנשים מהצוות והוא פשוט מצא איזה עשרה דברים טובים להגיד על כל אחד ולהציג כל אחד ואחד מהם. יש לו לב". את אקי מכירה לי לא מעט שנים והוא גם מי שפנה אליה בבקשה לשחק בסרטו.

"אקי לא זוכר אבל כשעברתי לאל. איי, הוא וסנדי היו כוכבים והייתה לסנדי פרימיירה בארה"ב וזו הייתה הפרימיירה הראשונה שלי. באותה תקופה חיפשתי את מקומי ולא באמת התחברנו. אבל חיברו בינינו שוב בארץ לפני שמונה שנים כשאקי התחיל לחשוב על הפקה וליזום פרויקטים ומאז נשארנו בקשר. הוא היה שולח לי תסריטים ושואל מה דעתי. כשהוא אמר שהוא עובד על תסריט לסרט הראשון ושאל אם בא לי לקרוא, קראתי ועפתי. הוא שאל מה דעתי על הדמות הזאת. אמרתי לו שלא שיחקתי הרבה זמן אבל הסכמתי", היא מספרת. היא גם תשמח ללהק את אקי לתפקיד בסרט הוליוודי, אם יהיה משהו מתאים על הפרק: "יוצא לי הרבה לעבוד עם ישראלים אבל אני לא אגרום לו לטוס לאיזה תפקיד קטן".

יוצא לברודה לעבוד עם לא מעט כוכבים כמו קייטי הולמס והמפגש איתם מאוד מרגש. "גדלתי על 'דוסון קריק'. כשאני מציגה אותה, אני עדיין מרגישה פחותה קצת כי בשבילי הם כוכבים", היא מספרת. עם השחקנית נטלי פורטמן, למרות המחשבה שהעברית תהווה מכנה משותף, זה לא כך עבד. "זה לא כי היא לא נחמדה, היא מאוד נחמדה וחביבה אבל אם את חושבת שזה יצליח לפתח שיחה אז זה לא תמיד. זה כמו דינמיקה בין אנשים. יש אנשים שהחיבור הוא מיידי ויש כאלה שזה לוקח יותר זמן וכוכבות גם יותר זהירות ושומרות על עצמן. הן אדיבות ונחמדות, אבל זה לא אומר שאחרי הסרט הן החברות הכי טובות שלך", היא אומרת.

ללי אין רגע דל והריאיון מתקיים רגע לפני שטסה לפסטיבל קאן לפרימיירת הסרט החדש בכיכובן של נטלי פורמן וג'וליאן מור, "מאי-דצמבר" ויש פרויקטים נוספים שמתבשלים על האש: "הייתי עכשיו באירלנד ויצא לנו לצלם שני סרטים. אחד על זיגמונד פרויד עם אנתוני הופקינס שסיימנו צילומים לפני שבועיים ועוד סרט עם כריסטופר וולץ ולוסי לו וקופר הופמן בבימויו של סיימון ווסט שנקרא 'בחור זקן'".

נשמע לי שסיפור החיים שלך יכול להיות מעניין כסרט.

"יש – קוראים לזה 'העוזרת' על חיי בתור עוזרת אישית ועובדים על זה. כל סיפורי הוליווד שאי אפשר לדבר עליהם בראיונות. תאחלי לי שזה יסתדר".

את רואה את עצמך מתמסדת בארץ?

"הייתי בזוגיות והתחלתי לעשות מהלכים לכמה שנים קדימה כי זה היה ממש על הפרק לחזור לארץ ואני ממש זרמתי. בזוגיות הנוכחית שאלתי את החבר מה דעתו לגבי לגור בתל אביב. תמיד יש את הדיבור הזה. יש לי הורים ואחיינים ופספסתי הרבה מהחיים של האחים שלי – כשעזבתי אחי היה בן תשע ופספסתי בר מצווה, חתונות. יש הרבה ויתורים אבל יש שני צדדים של המטבע. מצד אחד אני חיה את החלום של להגשים את מה שאני חושבת שהוא הייעוד שלי, המטרה שלי או מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות בעולם הזה ומצד שני משפחה היא אצלי ערך עליון וזה קשה מאוד. אני חצויה. אני פה ואני חושבת על שם ואני שם ואני חושבת על פה. את לא באמת בשום מקום במאה אחוז וזה טוב כי את מרוויחה שני בתים, שני עולמות אבל את גם מפספסת".