Seret מהעבר: 60 שנה לשמונה וחצי

במובנים רבים ולדעת רבים, "שמונה וחצי" הוא סרט הקולנוע הגדול ביותר שנוצר אי פעם; יצירה גאונית וחד פעמית בסגנונה ובטכניקה הקולנועית שלה; סרט שהוא 'השיר של האינסוף'. כשעלה לאקרנים בישראל לפני בדיוק שישים שנים, חשו כך אנשים רבים, כמו גם בשאר העולם. הסרט היה להצלחה בינלאומית מיידית, ובזמן שקטף אוסקרים בארה"ב, קטף גם את הפרס הגדול בתחרות הקולנוע העולמית של הגוש הקומוניסטי במוסקבה. בסרט הזה הגיעה לשיאה השפה הקולנועית הייחודית והאישית כל כך של פדריקו פליני.

מבקרים רבים גרסו שהסרט לא יהיה מובן לציבור הרחב ולכן ייכשל בקופות. נטול נרטיב ליניארי ברור, אסוציאטיבי ופנטסטי, רווי בסצנות מילדותו של הגיבור שהופכות לחזיונות סימבוליים מסתוריים - נראה היה שזהו סרט לאנשי מקצוע ומביני דבר בלבד. אבל הקהל העולמי חשב אחרת. אולי כיוון שהסרט כה מצחיק ורווי אהבת אדם וכנות, אפילו אנשים "פשוטים" לא יכלו לעמוד בפניו. הרבה דובר על האופן שבו הסרט הזה שינה הן את פניה התרבותיים של איטליה כולה, ואת פניו של הקולנוע העולמי.

גיבורו של הסרט הוא גווידו (מרצ'לו מסטרויאני), במאי קולנוע בן 43, דיכאוני, מרוכז בעצמו, נמצא על סף אובדנות; כל חייו של ההמלט הקומי הזה אינם אלא שקר והפרת הסכמים אחת גדולה - הוא בוגד באשתו, הוא משכנע את צוות ההפקה שלו שסרט בשל באמתחתו, בעוד שאיבד את הבהירות האמנותית והההשראה שלו לחלוטין - אסון כלכלי לאולפנים; הוא נמלט לעיירת מרחצאות יוקרתית כדי לטפל במיחושים מדומים שאינם אלא ייאוש נרקיסי. המפיק המיליארדר והכוחני שלו דואג להביא למרחצאות את כל צוות ההפקה, ובעקבותיו העיתונאים הבלתי נסבלים, ואז המאהבת של גווידו, ואז אשתו. דווקא שם בונה ההפקה, כדי לחייב את הבמאי לצילומים סוף סוף, את כן השיגור הענק ("גדול כמו המגלומניה של גווידו") של חללית שתציל מקצת מבני האנושות הנבחרים לאחר שואה גרעינית בכדור הארץ, תוצאתה של טיפשותו של האדם, ותשלח אותם לחיות במאדים. כזה היה אמור להיות הסרט הגרנדיוזי והמטיפני שרקח גווידו, ושאין לו מושג יותר מה בכלל רצה לומר בו.

פליני, כמו גווידו בסרט, היה בן 43 בעת צילום הסרט, ה-8 וחצי במספר שלו (סרט אחד בקריירה שלו ביים בשותפות עם אחרים); סנדרה מיו, שמשחקת בסרט את המאהבת של גווידו, הייתה המאהבת של פליני; הסרט שמבין גווידו תוך כדי ההתרחשות שהוא בעצם עושה (ושאינו אותו סרט מדע בדיוני קובריקי), הוא "שמונה וחצי" עצמו. הסרט מתאר אם כן את התהוות עצמו, לא באופן דוקומנטרי, אבל על ידי חשיפה אוטוביוגרפית מוחלטת, עד לפרטי פרטיהן של פנטזיות מיניות, של המרכיבים הסמויים ביותר של כעס ושיפוטיות, של המריבות המדממות של גווידו-פליני עם אשתו (במציאות הייתה זו ג'ולייטה מסינה, ובסרט אנוק איימה, שהייתה, באופן לא מפתיע, בת הזוג של מסטרויאני), של יחסיו עם הוריו המתים, ועם העולם בכלל. כמעט כל המתרחש בסרט היה במציאות: המבוי הסתום, הבגידות, תעתועיו של פליני בצוות ההפקה. כשכמעט נואש פליני, הבין פתאום שיעשה סרט אי יכולתו לאהוב את מי שהוא רוצה לאהוב. הוא יעשה סרט על הבלבול המוחלט ששולט בעולמו הפנימי והחיצוני, יאפשר למציאות להסריט את עצמה: לא באותו נוסח של הניאו-ריאליזם האיטלקי שדגל בו בעבר, וגם לא של הריאליזם הפנטסטי של הצלחתו הבינלאומית הקודמת, "לה דולצ'ה ויטה", אלא מתוך חירות ספונטנית מוחלטת – הגם שעתירת צורה וטכניקה - בכמין עיבוד המציאות לתיאטרון בובות אפל ועליז; מעשה כישוף נטול גבולות ז'אנריים וקטגוריים ידועים עד כה. הסרט הזה הוא קרנבל, אבל כזה שמכיל את כל עובדות החיים הקשיחות המוכרות לכולנו.

גווידו, כמו גיבוריו של אנטוניוני ושל ברגמן באותן שנים, אינו יכול לשאת את המלאכותיות והמכאניות של "האדם סתם", כלשון הפילוסוף היידגר, של המאה העשרים האבסורדית; הוא נחנק מתרבות ההמונים, מההפקרות, השפע והבוגדנות, ומהבדידות האנונימית שמאפיינת את המודרנה. הוא פוחד מביקורת: דמות מבקר הקולנוע מלווה אותו לאורך כל הסרט ורק מנאצת אותו תמיד בדרכה האינטלקטואלית. האקט הפתאומי והמצחיק כל כך של תלייתה לפתע פתאום על הגרדום שמופיע משום מקום באמצע אולם ההפקות, לא מועיל - שכן זהו רק הדמיון של גווידו, דמיון שמוצג תדיר בסרט כחלק מהמציאות, כיוון שבפועל הוא באמת חלק ממנה. הפנים שלנו הוא תמיד חלק מהחוץ, גם כשאיננו מודעים לכך. הקולנוע מאפשר להמחיש את ההיזון החוזר בין עובדות, לבין מאוויים ופרשנויות לעובדות.

אבל גווידו הוא ביקורתי בעצמו. הוא ירא מהדת, אבל הוא מלא אידיאות קתוליות בעצמו; יחסו לסביבה, לשחקניות, לאנשים הטכניים, למאהבת שלו ולאשתו הוא לא פעם לוחמני - הסרט הולך שוב ושוב אחורה אל מעמדי החינוך הדתי והפשיסטי שקיבל פליני כילד. הוא לא יכול להיגמל מקרלה, המאהבת שמאפשרת לו מימוש פנטזיות פרוורטיות בחלקן האחד, וסתם שובבות מצדן האחר - אבל הוא גם מזלזל בה על שהיא נעתרת להן. הסרט עוסק אם כן בכפילות. יש כאן מישהו שאומר שהוא רוצה לאהוב, להגיד משהו אמיתי וטהור, להתפייס, להמשיך להיות ילד, חופשי, תם, לא נעלב, לא שונא, לא להסתיר, לחיות בחופש מיני - אבל לא יודע איך, ולא בטוח אם זה מותר.

הוא כפול בתוך עצמו ובוש בעצמו. מופנמים בו אמו המעריצה, הפתיינית, אבל גם השיפוטית והשונאת; אביו הרך אבל המאשים; המורים אצילי החזות והמשכילים אבל הרודניים. מי מאיתנו לא מכיר את הדמויות האלה? גווידו מתעב את קטנוניותם של הזולת והחברה, אבל הוא קטנוני ומלא בדימויים חברתיים בעצמו. פנימיותו משופעת בחזיונות טוהר, אבל גם בדחפים פורנוגרפיים. הוא מרדן רדיקלי, ושמרן רדיקלי. אבל החיים, כמו אצל רובנו, הם מה שהם.

צרצורים אלקטרוניים מסוגים אלה ואחרים וקושיות עיתונאיות רכילותיות ומתפלספות - פליני הוא האיש שטבע את הביטוי "פפארצי" - קוטעים שוב ושוב את מעמדי הטוהר בסרט, כמו גם את הקטעים שבהם נשמעת מוזיקת הגיבורים מלאת הפרץ של המאה ה-19, ואגנר בעיקר. הסרט הזה הוא מסע אל עבר אחת משלוש אפשרויות: הראשונה היא התאבדות. השנייה היא המשך החיים בשקר והניסיון להיות דמות הגבר הנעלה, השתלטן והאציל כשבעצם גווידו הוא ילד שובב, פגוע ומבולבל, וגם איש מודרני ומפוכח, שחי באיטליה המודרנית.

הסרט מציע לגווידו לממש את דת הרומנטיקה והמין. קשר מיני ורומנטי עם אישה צעירה ויפה יגאל אותו מייסוריו וייתן לחייו משמעות. אבל כשהוא מתוודע לשקר שבאמונה הזו, מתגלה האפשרות השלישית למוצא מהמבוי הסתום: פניית עורף החלטית לעולמם של הדת, הכוחנות והפשיזם, לא על ידי ניסיון דתי-מלאכותי להיות קדוש וטהור כמו מלאך, נטול בלבול ושאלות, או נטול דחפים גבריים, כי גם זה שקר; אלא על ידי איתורה של דרך שבה ניתן לקבל את המציאות כמו שהיא, על כל הקיטועים והעמימויות שבה, ולהעניק שמחה ואהבה לבני אדם, על כל פגמיהם וקטנוניותם. במקום הזה פליני מגלה סוד מואר וגדול. גווידו-פליני מגלה איך לרווח את תחושת האני הדחוסה כל כך שלו, ולהפסיק להיות הבמאי או הפרוטגוניסט של חייו. התפיסה הצנטרליסטית המעיקה של עצמו ביחס לאנשים בחייו, מתחלפת באחדות מעגלית: ואיזו חגיגה קולנועית-קרנבלית פליני עושה מהתובנה הבוגרת הזו.

בישראל של ימינו, האידיאות הפשיסטיות והדתיות הקיצוניות מחד, ומנטליות הצריכה המוגזמת, המצליחנות העצבנית והפורנוגרפית מאידך, קונות להן מעמד כביר. ב"שמונה וחצי" אנחנו עדים שוב ושוב לאופן שבו מושג החטא, האהבה והענישה האלוהיות, המחשבה המשיחית וההיררכיה– כמו גם חיי השפע, התענוג וההישגיות - הם אשליות חולות ומזיקות, שגורמות לילד התמים שאנחנו, ושפליני וגווידו היו, לשנוא את צרכינו הטבעיים, את זיקתנו למסתורין של הטבע ושל האדם, לקסם שבעצם הקיום. הם מוליכים לניסיון מסובך ובלתי נמנע לממש את צרכינו הטבעיים בסתר, וגם לשנוא אותם. ותוך כדי כך: לחפש איזו תשובה פילוסופית, תיאולוגית או פוליטית, ש"מעבר" לקיום האישי, ושאין לה שום דבר עם אהבה קונקרטית, כלומר עם נתינה.

בסוף הסרט יתנערו גווידו וכל שאר הדמויות מההשחרה החברתית שהן מבוססות בה וממגפת השיפוטיות, והכל ישוב להיות תם, גם אם לא מושלם; הרי כולם רוצים שיאהבו אותם, והרי כשאנחנו ילדים העולם הוא כישוף; ואהבה וקסם משום כך, קל לתת בעצם. האדם, זועק פליני, אינו חוטא. מי ששונא עצמו, הוא גם זה המרוכז בעצמו. איכשהו, יש דרך לראות שהחברה האנושית, גם זו הדקדנטית, היא כמו שטיח משוכלל שכל האנשים וכל נטיותיהם ארוגים בו לדוגמה מגוחכת אבל נשגבת ומפוארת. את השטיח הזה אי אפשר להבין, אבל אפשר לראות ולהרגיש. הדבר הזה דורש נתינה, ונתינה דורשת חשיפה וכנות רגשיות.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן