חמישים שנה לאחר מותה, מרלין מונרו עדיין נותרה אייקון תרבות, שם נודע וסמל מין. בסרטה החדש של היוצרת הדוקומנטרית ליז גרבוס, "באהבה, מרלין" מביאה הבמאית את סיפור החיים מאחורי החיוך הכובש והתלתלים הזהובים מנקודת מבטה של מונרו עצמה.הסרט מציג את חייה של אחת הדיוות המוערצות בהיסטוריה החל מימיה בתור הנערה התמימה נורמה ג'ין מורטנסן ועד לדיכאון הקליני והקץ לחייה בתור מרלין מונרו כאשר היא לא פוסחת על אף נקודת ציון בדרך. אופיו התיעודי של הסרט מאבד מאמינותו כמחקר אובייקטיבי כאשר מוצגת מונרו כגיבורה הטרגית בסיפור הסינדרלה שהוא חייה. אותה בחורה חזקה ומוכשרת שבדרך התעללו בה יותר מדי, בין אם זה מנהלי אולפני הקולנוע או בעליה המתעללים הן פיזית והן נפשית. אולם, בניסיון מיותר זה לקבל סימפתיה מהקהל, הרי שכל העולם כבר מאוהב במרלין מונרו, מצליחה גרבוס להעביר עוצמות חזקות של בדידות וכמיהה להצלחה ואהבת אמת של מונרו.
פרסומת
גרבוס מחייה את מרלין מונרו דרך מספר רב של שחקניות מרשימות אשר קוראות חלקים מכתביה ויומנה של מונרו שלא נראו עד כה, כאשר כל אחת אמורה לייצג חלק אחר מפניה הרבות של הדיווה. ניסיונה הראוי להערכה של גרבוס להציג סרט תיעודי ביוגרפי בצורה חדשנית, לצערי אינו פועל בדיוק בגלל שהיא נכשלת לחדש. את הסגל המרשים לתפקיד מונרו ( גלן קלוז, מריסה טומיי, אווה רייצ'ל ווד, אליזבת בנקס, אומה תורמן ועוד ועוד) היא מציבה מול מסך ירוק אשר בשילוב עם הפעמים הרבות מדי שההקראה הדרמתית היא של טקסטים מיותרים, כמו מתכון בישול, מעבירים תחושה של סרט ממלכתי ומשעמם למדי במקום לנצל את הפוטנציאל הקולנועי בהצגת ההפכפכות של חייה.העריכה האיכותית של הסרט לעתים רבות מצילה אותו. אזין סמרי יוצר שילוב נעים בין פיסות המסך הכחול וקטעי וידאו מקוריים . כמו כן הוא גם מנצל את קסם העריכה בכדי לבנות מעבר חלק, עם זאת ברור, בין הפרקים השונים להן מחולק הסרט.
קשה לחדש בז'אנר הקולנוע הדוקומנטרי ואני מעריך את ניסיונה של גרבוס להציג סיפור ביוגרפי בדרך שונה ואף מעניינת. אך כגודל ההבטחה, כך גם גודל האכזבה כשהבמאית השאפתנית נופלת בין הכיסאות. הסרט, שלאורכו אט אט מאבד את טבעו התחקירי של סרט תיעודי ומקבל יותר צורה של סרט תדמית, פותח בהכרזה כי מעל לאלף ספרים כבר נכתבו על מונרו ובניגוד למה שהוא מנסה לטעון, הוא מציג בפנינו את אותו סיפור ישן.