ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

אני כותבת כאן משפט פשוט: לכו לראות את הסרט "נשארים בחג". סרט רגיש ומרגש. הצילומים היפהפיים בתחילתו- משטחי שלג נקי ודמויות כהות פוסעות בטור ומוסיקה שקטה משנות השבעים ברקע - הם סמליים בעיניי: סרט שחודר עמוק בתוך השקט, סרט חף ממניירות, סרט שבתוך רגעים של שתיקה מבט עיניים אחד אומר כל כך הרבה. כל אחת מהדמויות הראשיות נמצאת במצב קשה מהכיל בחייה, מצב שמביא להתנהגות חברתית בעייתית. תהליך שמתרחש בימי חג המולד בפנימייה יוקרתית, בה הם חיים, משנה אותם באופן מהותי ועמוק. הסרט נוגע בליבת החיים שלנו: ביחסים בתוך משפחה, בביטוי החברתי של אנשים שתוחבים את הכאב שלהם עמוק פנימה, בסיבות שעלולות להביא לניכור ולבדידות. לולא השכנים שלידי הייתי נותנת דרור לבכי שלי. ולא פעם אחת. בקיצור, סרט מעולה.

הביקורות מהללות על סרט עדין, יחסי אב ובת, משחק מעולה, רקע פריזאי נפלא, יחסי משפחה עדינים. אממממ אתחיל ביתרון: משחק מעולה. עריכה מעניינת. החיסרון הגדול והמכריע: התסריט. הרעיון נהדר, כלומר הסינופסיס מעניין בהחלט, אך הדיאלוגים מאד שטחיים. מאכזבים. הזכיר לי את "ארץ נהדרת" שלאחרונה הכתיבה גרועה והמשחק מעולה,כתמיד. הדיאלוגים, שלמעשה זה הסרט,ממש דורשים יד שכותבת מעמיק ומעניין יותר. קיבלנו סרט שהתסריט שלו הוא כמו טיוטא ראשונה של כתיבה. המיקום הפריזאי מיותר בעיניי ולא הוסיף דבר לסרט, נהפוך הוא: אמרנו בסיום הסרט שפאריז נוספה כדי שהסרט יהיה מעניין יותר, מיוחד, כדי לכסות על התסריט שאינו גמור. איני מקבלת את הדעה שיש כאן ניגוד בין עיר האהבה והיחסים הזוגיים של הזוג הצעיר שנקלע למשבר.זוו ביקורת שמצאה יתרון עם זכוכית מגדלת מתחת לשטיח. לא הבנו איך שני מרוקאים מבוגרים מדברים ביניהם צרפתית ולא מרוקאית. לא אוטנטי. השאלה האחרונה: האם אני ממליצה לראות? אפשר לוותר. אפשר לראות. תחליטו עפ"י ביקורות נוספות.

היא הייתה ילדה קוריאנית שנשאה שתי תכונות שעלולות להתנגש זו בזו: ילדה בכיינית ובו-זמנית שאפתנית מאד ונחושה. היא הייתה מיודדת מאד עם ילד בן כיתתה, עד שיום אחד הוריה הקולנוענים היגרו עם איתה ועם אחותה לקנדה. ומנקודה זו הסרט עוסק בחיי השניים ובקשריהם. הסרט עוסק בגורל: האם הבחירות הן שלנו או שהכל מכתוב, כפי הדת הקוריאנית שמאמינה ב"ין אין". האם הדרך שלא נבחרה הייתה עשויה להביא אותנו לאושר ולאהבה יותר נשגבת? ואם באהבה עסקינן: מה זאת אהבת אמת? הסרט עוסק בהגירה, בשינוי מהות. האם אפשרי להחליף תרבות ושפה, לשנות את השם ובכך להיות ולהרגיש בן המולדת החדשה, או שעצם העובדה שתמשיך לחלום בשפת הולדתך אומרת שיש מקומות עמוקים בתוכך שלא יכולים להשתנות לעולם. אותי הסרט איכזב. הסרט יכול היה להיות עמוק יותר, מרגש יותר, גורם למחשבות עמוקות ונוגות לאחר הצפייה. יש בו רפרוף שאינו מספיק מעמיק. הסרט מעניין וזורם אך לטעמי יש בו פספוס של נושא שיכול היה להיות סרט טוב בהרבה. כלומר, הרעיון של הסרט, שיכול להיכתב כסינופסיס, הוא מעולה אך התסריט כושל. נראה לי שאם לדמות הראשית הייתה נבחרת דמות פחות יותר רגישה ונשית, הסרט עשוי היה להיות יותר נוגע. הצילומים לא משהו. לטעמי השחקן אמין ושיחק את דמותו באופן מעולה. יש מעט דיאלוגים משמעותיים. האם לצפות בו? לדעתי אפשרי, אבל לא לצפות לסרט מעולה כפי שהביקורות מהללות בעלי חולק עליי וחושב שזהו סרט מיותר.

התסריט מעולה, המשחק בסדר. במשך למעלה מחצי שעה קשה להבין מי הוא מי, מה הקשר בין האנשים (חוויה לא פשוטה לצופה).לאט לאט חלקי הפאזל מתאחדים ויוצרים הבנה. ראיתי רבים שלא הבינו את הסיפור. המבקרים המקצועיים מספרים שזה סרט מסדרת סרטים על משפחות במבנה אחר, אך זה עדיין לא מספיק כדי להמליץ על הסרט. אפילו לא העובדה שקיבל פרס בפסטיבל קאן. המבקרים מהללים את הבמאי, ולי, כצופה רגילה, נראה שאפשר היה לעשות סרט טוב יותר עם תסריט מבריק שכזה. הסרט ארוך מידיי ואיטי מידיי. אפשר היה להוריד בעריכה חצי שעה לפחות. אם הייתי רואה בבית ייתכן שהייתי עוברת לערוץ אחר.

סרט רגיש וענוג, כואב ואמיתי אך בו-זמנית גם מצחיק פה ושם. תסריט גאוני וייחודי. משחק מצוין. דמויות עגולות. באנגלית הסרט נקרא Rose ויש לשם משמעות עמוקה שמסתברת לקראת סיומו. בקיצור, מבלי לקלקל לכם: בחורה חולת סכיזופרניה יוצאת לטיול קבוצתי מדנמרק לפריז עם אחותה וגיסה הטרי. הסרט עוסק ביחסים הבין-אישיים המתהווים באוטובוס במשך ימי הטיול. הסרט נוגע ביחסים משפחתיים, לדעתי בעיקר בהשפעתה של האם, גם אם לא השתתפה בטיול; ביחס החברה לבעלי צרכים מיוחדים; בסגירת מעלים בחיים; בכוחה של הכלה אהבה וטוב-לב. אין רגע דל. הסרט זורם ומרתק.

סרט שאינו קל לצפייה הן בגלל סצינות קשות ואפילו דוחות והן בגלל שבמחצית הראשונה לא קורה הרבה. אך בסופו, כשכל הקשרים בין הדמויות מתפענחים, הבנתי את עומק הסיפור כולו. הדמויות בסרט הם אנשים אבודים, אנשים שעברו טראומה וניתבו את חייהם לאפיק מכאיב שבו לא דיברו מספיק לעומק עם עצמם כדי להבין את הטעות ולעבוד על שינוי תוואי. מה שהופך אותם לבני-אדם לא מובנים על ידי הזולת. זהו סרט על אנשים בודדים שנושאים סודות. הכאב והסוד הם עמוקים ואפילו לא תמיד מודעים, עובדה שהופכת אותם לשונים מהנורמה. הסרט רוצה להגיד, לדעתי, שהחזות שלנו כבני אדם היא לא תמיד בהלימה למה שאנחנו חושבים על עצמנו. הזולת יכול לראות בנו אדם מאד שונה ממה שאנחנו חווים. וככל שהסוד שלנו והכאב הפנימי עמוקים יותר, כך אנחנו פחות מובנים לזולת והופכים להרסניים כלפי עצמנו. כל הדמויות שבסרט הן אינן חד מימדיות, הן בנויות היטב. כולם משחקים מעולה. האוסקרים בדרך. הצילומים היו מעניינים: לעיתים הפוקוס הוא על הגיבור ושאר הפריים מטושטש, ממש כמו התחושה החברתית הבין-אישית שבסרט. לסיכום: סרט נהדר לאוהבי קולנוע איכותי.