אווירה ישראלית חגיגית בפסטיבל חיפה

מאת: בן חכים

כמעט תמיד יש בפסטיבל חיפה אווירה ישראלית, אבל נראה שהשנה יותר מאי פעם. עם כמות סרטים עלילתיים מרשימה של סרטי ביכורים המציגים השנה (7 מתוך 8), נראה שהפסטיבל מצליח לספק צד אלטרנטיבי מוצלח במיוחד לשוחרי הקולנוע. למרות ש"למלא את החלל" זכה כבר בפרס אופיר והסיכויים נמצאים לטובתו בטקס שייערך ביום שבת הקרוב, צצים דווקא סרטים חדשים ושונים כמו "6 פעמים" ו"חדר 514" שמראים את הצד האלטרנטיבי של המציאות הישראלית. "6 פעמים" הצליח לתפוס את תשומת הלב בהקרנת הבכורה אמש בפסטיבל, לא רק הודות לבמאי, יונתן גורפינקל, שזהו לו סרט הביכורים, אלא גם בגלל נושאו הכאוב, הבימוי המוקפד, המשחק המעולה והליהוק המצויין שהפכו את הקרנת הבכורה של הסרט למרגשת במיוחד.

נראה לכאורה שגורפינקל, שבאמתחתו בימוי שתי העונות הראשונות של "ארץ נהדרת" ודרמות נוספות, חסר נסיון קולנועי בבימוי סרט ארוך אבל סיבה זו לצד נוספות, היא דווקא שגרמה לסרטו לבעוט מבעד למסך. בתסריט חד ומפתיע של רונה סגל ובהשראת אירועים אמיתיים, הסרט מתאר 6 אפיזודות, כאשר בכל אחת מהן, גילי, הגיבורה הראשית, שהגיעה כתלמידה חדשה לתיכון בהרצליה, מאבדת משהו אחר מאישיותה – ומתאר מצב של הידרדרות נפשית ופיזית ממושכת.

בתור הרצלייני לשעבר וכתלמיד התיכון בו הסרט מתרחש, לא יכולתי שלא להתפעל מהדיוק המירבי בתיאור העולם – הנוער שעושה את עצמו לומד אבל משתמש בכך רק כתירוץ, הקרבה של הרצליה פיתוח ורשפון והטיפוסים העשירים שתופסים את תשומת ליבן של הבנות שהולכות שבי אחריהם - נראה שגורופינקל קלע להכל. וכבמאי קולנוע, לא פחות, הצליח לכסות זירה כמעט בתולית בנוף הישראלי.

הסרט, מינימליסטי להחריד, מצליח לפלוש אל תוך השכבות הגבוהות, מלונות היוקרה ובתי העשירים המסוגננים, אשר בזכות התסריט ונוכחותם הגנרית של הורי בני הנוער הקרייריסטים, הופכים מהר מאוד לבתי בושת – אשר גובה קורבנות - ה"עולים החדשים" שהגיעו לשכונה ובכך מעביר ביקורת חברתית מהצד השני של המתרס המוכר לנו דרך הדלת האחורית, על ידי סיפור אישי.

הבחירה לחלק את הסרט לאפיזודות היא לא פשוטה ואמיצה כשלעצמה כאשר הסיכון לפלוש לאיזורים אפתיים בלב הצופה היא גבוהה. יוצרי הסרט בחרו לקחת את הסיכון ובמובן הזה המוצדק, כיוון שמטבע הדברים כל סיטואציה כזו מלכתחילה טעונה במטען דרמטי והסרט, בבימויו השלו אך החודרני של גורפינקל, שהצליח לעשות עבודה נפלאה עם צוות השחקנים הצעיר - פשוט עובד.

העלילה מתארת מצב של עיוורון בו שרויה השחקנית הראשית (סיוון לוי המצויינת) שנראה שברכות ובטבעיות התפקיד התיישב עליה כמו כפפה ליד. הפנים העדינות אבל המחוספסות, הגוף הצנום, כל אלה עזרו להופעתה להיות מרגשת, כשם שהתרגשה אמש בראותה על המסך הגדול.

ההישג העצום של "6 פעמים" הוא שהוא אינו מצליח ליפול למקומות הקלישאתיים בתסריט שלכאורה נראה פשוט. העובדה שהסרט, שמזכיר עלילה של סרטים אמריקאיים עצמאיים קטנים – נתמך על ידי "קרן הקולנוע הישראלי" ושידורי "קשת", מצביע על העובדה שהקולנוע הישראלי מתרחב למישורים חדשים – הכוללים בין היתר גם נושאים שלא הכי מקובל לדבר עליהם. "קשת" ואחרים מבינים שהעשייה המקומית התפתחה והתבגרה ומוכנה לדבר על נושאים שעד היום אולי נחשבו כטאבו בחשיפה תרבותית שכזו.

[*]

אם נשווה לרגע בין "למלא את החלל, ו"6 פעמים" – חוץ מהעובדה שבשניהם התוודענו לשתי שחקניות ראשיות מצויינות, שניהם סרטים ישראלים שנתמכו על ידי גופים גדולים – שניהם מלווים סיפור אישי של גיבורה לא קונבנציונלית הנקלעת למצב של בין המצרים – וחשוב מכל – אנו מצליחים להזדהות איתן. העולם הגברי השולט בשני הסרטים האלו, שנכתב על ידי שתי נשים מעולמות שונים לגמרי – רמה בורשטיין ורונה סגל, משקף מציאות ישראלית בה דמות הגבר האיתן, השולט, אותה תמיד הערצנו, הופכת כמעט לקלון על האישה, המרגישה חסרת אונים אל מול הגבר המהפנט והדורסני ומשליך אצבע מאשימה על העיוורון שלנו כחברה – ונשאלת השאלה איך הגענו למצב הזה. את התשובה, כאמור, מהר מאוד קל להשליך על הגיבורות בסרט בטענה כי "זה רק קולנוע".

בתקציר של " 6 פעמים" נמסר – כי קשה לדעת איפה נפרץ הגבול במעשי החבורה – ובאמת זה בא לידי גילום כמעט באופן טבעי בסרט. שני הסרטים מעבירים ביקורת על החברה בדרך הטבעית והקולנועית ביותר - דרך הסיפור האנושי. שני הבמאים, שלהם זה הסרט הראשון, כל אחד מרקע שונה, הביאו איתם מטען אישי שעזר לכל אחד להתגבר על חוויות העבר.

עם מבחר גדול ומגוון סרטים ישראליים, הפסטיבל, כמו בכל שנה, מעניק לא רק ליוצרים בית חם, אלא גם לאורחים המגיעים אליו – הקרבה הגדולה והמחבקת מהתעשייה היא רק חלק מהאווירה הנפלאה שנוצרה כאן, שנראה שלא יכולה להיות טובה יותר.