Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: רובי ספארקס ותיאו אנגלופולוס

מאת: בן חכים

פסטיבל הקולנוע ה – 28 חיפה נמצא בימים אלו בעיצומיו ויגיע לסיומו ביום שני הקרוב, היום, שבת, יתקיים טקס פרסי הזוכים של תחרויות הקולנוע הישראלי. אבל לאורך הפסטיבל אפשר לראות לא מעט סרטים זרים, אמריקאיים ועוד, לצד מחוות (תיאו אנגאלופלוס) וקלאסיקות ישנות לסרטים מוכרים ואהובים שעושים חיל למדיום הקולנוע, שאולי לא תצליחו לראות על מסך גדול לולא הפסטיבל.

אחד הסרטים המסחריים שיצאו במסגרת הפסטיבל, הוא "רובי ספארקס", של צמד הבמאים ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס שהביאו לקדמת הבמה את סרט הביכורים העצמאי שלהם שהפך ללהיט והיה מועמד ל – 4 פרסי אוסקר, "מיס סאנשיין הקטנה". זהו הסרט השני שלהם לאחר 6 שנים והוא טעון באותה אווירה צעירה, רעננה וחיננית בה היה שרוי "מיס סאנשיין הקטנה".

מה אם הייתם יכולים ליצור דמות חדשה שתמלא לכם כל צורך אפשרי? החל מהפנטזיות הגדולות ביותר שלכם ועד לפרטים הרגישים הקטנים? מה אם היא הייתה דמות אנושית חיה ובועטת? ומה אם הייתם יכולים גם לתת לה שם? רובי ספארקס, למשל. זה מה שקרה לקלווין, המגולם על ידי פול דאנו המקסים.

מעט כמו אדפטיישן של צ'ארלי קאופמן, מכניס אותנו הסרט דרך מתודות הכתיבה לנבכי האובססיה האפלים של המוח האנושי, רק שלהבדיל מאדפטיישן, עושה את זה בקלילות והומור ויכול להתאים לכל אחד, כאשר הוא מתאר תחושות של בדידות, סערות רגשיות ומה שכל אחד מאיתנו חולם עליו... אהבה. אהבה זה כמו קסם – במילים אלו מסתיים "רובי ספארקס". אהבה כך נטען – אי אפשר להסביר במילים ואולי גם לא צריך. הסרט, שכל הזמן נע בין מציאות לדמיון – מוכיח כי יש דברים שהמוח מתקשה להסביר.

עם צוות שחקנים ראשיים מסקרן, "רובי ספארקס", שמוקרן בהקרנות בכורה בפסטיבל, הוא סרט עם הרבה חן ומעביר מסר - שהאהבה נמצאת שם עבור כל אחד, לא משנה מהם נתוני הפתיחה שלו.

שחקני החיזוק אמנם, היו צולעים במקצת. אנטוניו בנדרס ואנט בנינג ניסו שלא לגנוב את ההצגה לחבר'ה הצעירים, אבל ממרום גילם הדבר כמעט בלתי אפשרי. עצם נוכחותם הצבעונית והמתקתקה, לא היטיבה עם הסרט שלפרקים הרגיש טיפה ארוך ומעוסה ובאיזשהו מקום היו בחירה קלה ליוצרים על מנת ליישר קו עם הצופים כדי לומר – "זה סרט לכל דבר" – הסצינות בכיכובם יכלו לרדת כדי לאפשר במה לרעיונות הבאמת מעניינים של התסריט.

למרות הרעיונות הפנטזיונרים שהחלו ב"מיס סאנשיין הקטנה" וקיבל מקום מרכזי הרבה יותר ב"רובי ספארקס", הסרט מצליח להישאר בנישה מסחרית ולדבר לקהל הרחב, כאשר הוא משאיר מקום למחשבה כמו - איך ההגיון והרציונל תופס את המושג אהבה.

נראה שהסרט, שעלילתו על סופר צעיר שחווה הצלחה מסחררת עם ספרו הראשון ומתקשה בספרו השני היא באיזשהו מקום אלגוריה לבמאים, שלאחר ההצלחה המסחררת של הסרט הראשון היו חייבים "להוכיח את עצמם" שוב וחיכו זמן לא מועט עם יציאת סרטם השני. אמנם זהו לא שובר קופות ענק, אבל בהחלט סרט מלא חן שמתאים לכל גיל והעובדה שזוג במאים מצליח לדבר על נושאים רומנטיים בטון צעיר כל כך – מחממת את הלב ומהווה בריחה מהסרטים הגדולים והמחייבים של הפסטיבל.

מהצד השני של המתרס, אפשר למצוא בפסטיבל מחוות לבמאים גדולים, ביניהם תיאו אנגלופולוס, שהלך לעולמו בינואר. סרטיו שהשאירו חותם בנוף הקולנוע היווני, מוקרנים על מסך גדול בפסטיבל בפילם. ביניהם אפשר לאתר את "נוף בערפל" (1988), זוכה פרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה – הסיפור שהפך לקלאסיקה בנוף הקולנועי, מספר על שני ילדים בחיפושים אחר אביהם בנופי יוון – אל גרמניה.

בין מפעלים מסוכנים לחבורת תיאטרון נודדת, הילדים הנוודים מחפשים את עצמם בעולם ועוברים במשך כשעתיים תמימות תהליך התבגרות מזורז נגד עינינו. הסרט, מלווה בפסקול נצחי, מתאר את מסע הישרדותם של שני הילדים בנופים המעורפלים – שמרגישים כעיר רפאים נטולת חיות.

החיפוש המאכזב אחר האב, מאיר את דרכם של הילדים בנקודות שונות בדרך ואנו עוברים ביחד איתם תחושות של אובדן עצמי ושיגעון, לצד מציאות הישרדותית לא פשוטה ובעל מספר סצינות לא קלות לצפייה. קצב העריכה, תיאור הזמן החולף וטכניקות קולנועיות בבימוי, הפכו לא מעט קטעים בו לנכס צאן ברזל בקרב שוחרי הקולנוע. זהו לא סרט לכל אחד, אבל למיטיבי הלכת ואוהבי הז'אנר, מדובר בחוויה פילוסופית עמוקה ורבת משמעות, שראוי לראות אך ורק על מסך גדול.