סקירות מפסטיבל ירושלים: גוד טיים, אתה ושלך ועוד

גוד טיים (Good Time)

סרטם החדש של האחים הניו-יורקים ג'וש ובני ספדי (שגם התחרה בקאן האחרון) הוא מנה גדושה של אדרנלין טהור ומזוקק. רוברט פטינסון הידוע בזכות סרטי "דמדומים" מככב בהופעה שמכניסה אותו לרשימת השחקנים הגדולים של דורו בתור קוני ניקאס, שבתחילת הסרט שודד בנק יחד עם אחיו המאותגר שכלית, ניק (בני ספדי, שגם ערך את הסרט). ניק נתפס במנוסתם מהשוטרים וקוני מנסה למצוא פתרון ולשחרר אותו, אולם אין לו מאיפה להביא את הכסף לערבות ולכן הוא צריך למצוא פתרון יצירתי יותר.

אם זה נשמע לכם כמו בסיס די סטנדרטי לסרט פשע סטנדרטי אתם צודקים, אך הבימוי של האחים ספדי והצילום ב-16 מ"מ של שון פרייס וויליאמס (אחד הצלמים המוכשרים ביותר בקולנוע האמריקני העצמאי) הופכים את הסרט לחוויה צבעונית, חד פעמית ומורטת עצבים. קוני נהיה נואש יותר ויותר, אך שומר על חדות מעוררת השראה שמונעת מאהבה לאחיו ותחושת אשמה. לזכותו של הסרט אפשר לומר שאין ניסיון לפסיכולוגיזם מיותר – קוני צריך להגיב למכשולים הרבים שהמציאות שמה לו ואין לו זמן למונולוגים סוחטי דמעות על האחריות שלו לאחיו.

דמויות המשנה מוסיפות צבע רב לסרט והעובדה שישנם מצד אחד שחקנים מקצועיים ומוכרים (ג'ניפר ג'ייסון לי מפציעה בתפקיד קטן ומותירה את חותמה) לבין שחקנים לא מקצועיים שמשפריצים אותנטיות ניו-יורקית קוסמופוליטית הופכת את העולם לעשיר יותר ואת הסרט לחוויה אינטנסיבית ואנושית בו זמנית. עם "גוד טיים" האחים ספדי ממצבים את עצמם ככוח עולה ומפתיע בעולם הקולנוע ומצליחים לחצות בכבוד ומבלי לאבד את החזון שלהם את הקווים מהצללים האזוטריים (אך המופלאים כמו עם סרטם הקודם "Heaven Knows What") אל הקולנוע המסחרי. אני לא אתפלא אם הסרט הזה יהיה הסוס השחור של עונת הפרסים הקרובה. לא כדאי לפספס את ההזדמנות לראות את הסרט האנרגטי הזה על המסך הגדול.

מפעל של שום דבר (The Nothing Factory)

בסרטו העלילתי הראשון (לאחר כמה סרטי תעודה), הבמאי הפורטוגלי פדרו פיניו מציג את סיפורם של עובדי מפעל בליסבון העומד בפני סגירה ופעולותיהם הנואשות של העובדים המנסים לשמור על פרנסתם וכבודם. הרקע הדוקומנטרי של פיניו בא לידי ביטוי בדרך הנטורליסטית בה הוא מצלם את האינטרקאציות בין העובדים הנואשים ותחושת הדחיפות הריאליסטית שנלווית למאבק שלהם, אך באותה מידה ישנם בסרט גם רגעים על גבול הפנטזיה שמבהירים שלא מדובר בסרט דוקומנטרי. המתח הזה שומר על העניין בסרט (שזכה בפרס המבקרים הבינלאומי בפסטיבל קאן האחרון), אך הוא בהחלט היה יכול להיות קצר יותר משלוש שעות וכמה סצנות היו יכולות להישאר על רצפת חדר העריכה. לסרט יש קצב ייחודי, הומור מפתיע ושימוש יצירתי מאוד במוזיקה ששומר עליו מלהיות כדור שינה דידקטי. העיסוק במשבר הכלכלי ובאידאולוגיות הפוליטיות המתחרות מרגיש לעיתים אינטלקטואלי מדי ונטול סאבטקסט. החלקים בהם פיניו נותן לדמויות שלו לנשום ולחיות לא מציג אותם כסמלים הם הטובים ביותר בסרט – ובגלל אורכו יש לא מעט כאלה, אך עדיין לא מספיק.

נפש עדינה (A Gentle Creature)

עוד סרט שהוקרן בקאן הוא החדש של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה, שבמרכזו נמצאת גיבורה החיה בכפר רוסי נידח בזמן שבעלה בכלא. היא מקבלת בחזרה חבילה שהיא שלחה לבעלה ללא שום הסבר ויוצאת לאודיסיאה מדכאת בנבכי הבירוקרטיה הרוסית על מנת להבין למה החבילה נדחתה ואף לנסות ולהעביר אותה אישית לבעלה שבכלא סיבירי מרוחק.

במרכז המעשייה המעט קפקאית הזאת נמצאת דמות ראשית ללא שם - בכתוביות הסיום היא קרויה "נפש עדינה" – וגם נטולת אופי. היא מתהלכת עם מבט קפוא יחיד במהלך רוב הסרט והדמויות שהיא נתקלת בהן הרבה יותר מעניינות ממנה. בסצנות ארוכות המצלמה המיומנת של לוזניצה מוצאת פנים מעניינות בקהל שסובב את הגיבורה, איש איש ובעיותיו והצרות שלו (וברוסיה מסתבר לא חסרים כאלה). המפגשים שלה עם שולי החברה מספקים כמה מהרגעים המותחים ביותר אך גם מהמצחיקים ביותר בסרט.

ישנו כמובן המון עיסוק בעבר הרוסי לעומת ההווה (בחשיפה טראגי-קומית אנו מגלים שהפשיסטים עליהם כולם מדברים הם פעילי זכויות אדם) והעיר שנמצאת מסביב לכלא ומתקיימת בזכותו יכולה להיות אלגוריה למצב הקיומי. כמו "לוויתן" של אנדרייזוויאגינצב מ-2014, אפשר לשים את הסרט תחת ז'אנר סרטי הבירוקרטיה בעיירות שכוחות אל. למרבה ההפתעה ולמרות הקור האנושי שעולה ממנו, הסרט מצליח לספק רגעים קומיים, אבסורדיים ומוצלחים.

אתה ושלך (Yourself and Yours)

בפסטיבל ירושלים הקודם הוקרן "Right Now, Wrong Then", סרטו של הבמאי הקוריאני הונג סאנג-סו. נכנסתי אליו מבלי שידעתי כלום על הבמאי וכשיצאתי ממנו הייתי מעריץ (בשנה שחלפה צפיתי בחצי מהפילמוגרפיה שלו- מדובר ביוצר שב-20 שנים האחרונות עשה מעל 20 סרטים). סרטיו של הונג יכולים להיראות כדומים ואף זהים מבחינה עלילתית (קומדיות יחסים בהם גברים מתנהגים בטיפשות במרדפם אחר נשים), אך כל אחד מהם עומד בפני עצמו ומהווה נדבך חשוב בסימפוניה האנושית של הונג.

ההתלהבות שלי מ"אתה ושלך" היא כמובן סובייקטיבית מאוד, אבל ההנאה שלי מהסרט נבעה מכך שהוואריאציות על התמות והסיטואציות אותן הונג נוהג להציב בסרטיו היו מפתיעות ומבדרות. במרכז הסרט נמצאים יונג-סו ומין-ג'ונג המצויים במערכת יחסים אבל יונג-סו לא ממש אוהב את העובדה שזוגתו נוהגת לשתות להנאתה עד אובדן הכרה. כאשר חברו מספר לו שראה אותה מאבדת שליטה ורבה עם גבר אחר בפאב הוא מתעמת איתה, היא מכחישה ועוזבת אותו בעקבות הריב.

העלילות של הונג תמיד נדמות כפשוטות מאוד על פני השטח, אך כאשר מין-ג'ונג טוענת שיש לה אחות תאומה לאחר שמישהו מעברה ניגש אליה ומתפלא שהיא לא מזהה אותו, נכנס טוויסט אמביוולנטי לעלילה שבהחלט הייתה יכולה להיות חומר לקומדיית סקרובול אמריקנית קלאסית בידיים של יוצר אחר. הפתטיות של הדמויות הגבריות שמאפיינת את הפילמוגרפיה של הונג מצויה גם פה בהילוך גבוה, אך ישנה גם אימה רגשית שתמיד הייתה חבויה בסרטיו ופה עולה על פני השטח (הריבים ספוגים ביותר דמעות וצעקות מאלכוהול).

הדיאלוגים השנונים והמבנה של הסרט הם ייחודיים וכמו תמיד בעולם האידיוסינקרטי אך מוכר של הונג, מה שדומה יכול להרגיש חדש ומרענן. למרות שיכול להצטייר מהביקורת שדרושה הכרות קודמת עם הבמאי, בשיא הפריחה היצירתית בה הונג מצוי כעת "אתה ושלך" הוא מקום מצוין להתחיל להתאהב בו.