לקראת פרסי אופיר: המלצות הסרטים הישראליים של 2017

השנה הוקרנו 31 סרטים במסגרת התחרות העלילתית בפרסי אופיר. אני אישית צפיתי ב-25 מהם ובכל הסרטים העלילתיים הקצרים. בכללי ניתן לומר כי הקולנוע הישראלי ממשיך להציג רמה גבוהה ואיכותית. השנה אף היו מספר סרטים שהלכו לכיוונים יוצאי דופן והרחיבו את המנעד של הקולנוע הישראלי שגם כך כל הופך למגוון יותר ויותר. אמנם קשה לדבר השנה על סרט שבולט מעל כולם כמו "הערת שוליים" למשל אבל רוב העשייה בהחלט ראויה, כמעט ולא היו סרטים שבם השתעממתי או סבלתי בהם.

הסרט שאהבתי ביותר השנה הוא "פיגומים" של מתן יאיר (שראוי לפרס אופיר על בימוי מדויק ואמין), שצפיתי בו בפסטיבל קאן האחרון. סרט שמבוסס על ניסיונו של מתן כמורה בכיכובו של תלמידו אשר לקס, שמדהים בתצוגת המשחק הטובה ביותר של השנה. עמי סמולרצ'יק מעולה בתור המורה והוא בעיני ראוי לאופיר לתפקיד שחקן המשנה. סרט מרתק ומרגש .

סרט העוסק בנושא דומה של מורה מול תלמידים הוא "מוטלים בספק" אשר סיפק את סצנת הסיום המרגשת של השנה, אולם לטעמי הוא לוקה באי אמינות ולי הרגיש כמתאמץ מדי לשכנע את הצופה בצדקתו. הסרט "פוקסטרוט" הוא בעיני הסרט השני הטוב של השנה .הבמאי שמוליק מעוז חוזר במלוא כוחו אחרי "לבנון". סרט שהוא השכלתני ביותר מבין סרטי השנה וראוי לפרס הצילום על העבודה הנפלאה והקלסטרופובית של גיורא ביח.

בגזרת הסרטים ה"גדולים" בולט סרטו של אבי נשר "החטאים" סרטו האפל והכי פחות קומוניקטיבי של הבמאי. ג'וי ריגר שורפת את המסך בהופעה מחשמלת שהיא בעיני ההופעה הטובה של השנה של שחקנית. עוד סרט שעוסק בשואה ובזיכרון וראוי לציון הוא הסרט "העדות" של עמיחי גרינברג שמצליח בדרכו המינימליסטית לרגש מאוד.

בשעה טובה חוזרות הקומדיות במלוא הכוח לקולנוע הישראלי (ביניהן "מבצע ביצה" החביב של אלון גור אריה ו"כשאז היא הגיעה" הבינוני מינוס שכבר יצא למסכים).התסריט הטוב ביותר של השנה לדעתי הוא של הקומדיה המרירה משהו "הבן דוד" של צחי גראד הנפלא שחוזר לביים ומככב בסרט ומוכיח כי הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בקולנוע המ'ומי. גם "אוויר קדוש" הינו תוספת ראויה בתחום הקומי, אבל סרטו של שאדי סרור לא מצליח להתרומם ובסופו של דבר הוא די סתמי. לציון מיוחד ראויים הסרטים "משפחה" של רוני קידר ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" של גלעד אמיליו שנקר .שני סרטים שממוקמים אי שם במרחב הקולנועי ונדמה שנעשו באירופה בכלל. שניהם סרטי אימה עם נגיעות קומיות שצריך להצדיע ליוצריהם על התעוזה ועל הדבקות במטרה לייצרם כאן בישראל. אלו סרטים שאינם מיועדים לקהל הרחב .בשניהם העיצוב גותי ומנוכר ושניהם מזכירים אגדות עם עתיקות. הפסקול הטוב ביותר של השנה נמצא ב"משפחה" לטעמי ומוסיף לאווירה המלנכולית ששורה על הסרט שמספר על בחורה שרוצחת את כל משפחתה ואז מספרת על כך. ב"המועדון" העיצוב פשוט מדהים ועל כך מגיע לו את האופיר.

חשוב לציין גם את "לא פה לא שם" של מייסלון חמוד, החושף בפני הצופה מציאות לא מוכרות של סצנה מחתרתית פלסטינאית ביפו תוך כדי סיפורן של שלוש שותפות לדירה. זהו סרט שבועט שוב ושוב בבטנו של הצופה. תצוגת שיא של הקאסט הנשי ובמיוחד של מונא חווה הראויה לאופיר בקטגוריית שחקנית משנה.

עוד סרטים ראויים לציון:

• "אזימוט" סרטו של מייק בורשטיין על שני חיילים ,ישראלי ומצרי הנאבקים זה בזה במדבר סיני בסיום מלחמת ששת הימים. תצוגת משחק טובה של יפתח קליין.

• "הלומים" סרטם של ארז מזרחי וסהר שביט העוסק בנושא הלם קרב .משחק אדיר של אדווה בולה בתפקיד אשתו של הלום קרב (עמוס תמם).

• "דרייבר" של יהונתן אינדורסקי על נהג המסיע שנוררים חרדים. משחק מצוין של משה פולקנפליק ומנואל אלקסלסי ורדי כבתו.

• "מדינת הגמדים" סרטו הלא קל לעיכול של יניב ברמן על ילדים המשחקים משחקי מלחמה ונתקלים בזוג עריקים.

• "געגוע" של שבי גביזון בו בולט שי אביבי בהופעה נוגעת ללב ויחד איתו נטע ריסקין (שגם מככבת ב"מסתור" המופרך של ערן ריקליס). הסרט הוא עיסוק מעניין, גם אם מפוספס לטעמי, בנושא השכול והזיכרון.

סרטים קצרים:

רוב הסרטים הקצרים שהתחרו השנה היו ברמה שלא תיאמן והתחרות היא קשה ביותר, הבולטים לטעמי הם: "212" של אורי שמאלי הראוי לאופיר על עוד בוקר שגרתי ומצמרר בבית אבות אחד, "אנא מין אל יהוד" המבריק על מורה שלפתע מתחיל לדבר ערבית , "חייל לארג'" החינני בכיכובה של נטע רוט הנהדרת ו"שבתון" האסתטי עם אורי קלאוזנר ששוב מוכיח את כשרונו הדרמטי.