וודי אלן: גאון קולנועי או יוצר מוערך יתר על המידה?

ערן: אתם יכולים לאהוב או לשנוא אותו, אבל העובדה שבכל שנה עולה לאקרנים סרט של וודי אלן היא הוכחה לכך שגיל הוא רק מספר. בזמן שבמאים שצעירים ממנו בעשרות שנים מושכים את הזמן בין סרט לסרט, אלן משחרר בכל שנה סרט - ונותן עונג גדול למעריציו האדוקים. נכון, כמות לא תמיד מעידה על איכות (ובמקרה של אלן היו לו לא מעט פספוסים לאורך השנים), אבל לפחות הוא בונה בכל פעם מחדש ציפייה חדשה לקראת סרטו הבא.

יוחאי: נכון שהוא מוציא כמות גדולה של סרטים אבל בעשורים האחרונים הוא פשוט כבר לא רענן. בואו נכיר בזה - חלק לא קטן ממה שהפך את "הרומן שלי עם אנני" או "סליפר" לסרטים הנפלאים שהם, זה משב הרעננות שבסטייל של אלן. משהו בחמידות הטיפה ציניקנית ומחממת לב הזו, משהו בהומור הטיפה אוף-ביט מייצרים בקלאסיקות שלו אווירה ייחודית שכן מחזיקה עד היום ככיפית ומקסימה. אבל כל הצ'ארם של הסגנון הזה אבד מזמן לאלן. נשארה לדמויות שלו רק מעין קווירקיות זולה ומעושה ופשוט אין להם את הווייב הקסום שהיה לו בעבר.

[*]

ערן: אז בוא נעזוב את הכמות ונדבר על האיכות, בדגש על איכות העבודה עם השחקנים. אלן אוהב לעבוד עם השמות החמים ביותר בהוליווד, ובמקרים מסוימים אותם שחקנים גם זכו באוסקר על תפקידם בסרטים של הבמאי-תסריטאי המוכשר (תשאלו למשל את פנלופה קרוז, דיאן וויסט וקייט בלאנשט). הוא יודע להוציא מהשחקנים שלו דברים שהם לא מצליחים להוציא אצל במאים אחרים, וכנראה שזו הסיבה שהוא חוזר לשתף פעולה עם כמה מהם שוב ושוב (הנה רעיון לך וודי: סרט שמשתתפות בו גם אמה סטון וגם סקרלט ג'והנסון!).

יוחאי: השחקנים לא עוזרים לי, הוא פשוט מביים אותם משעמם. כן, יש שמות גדולים ומוכשרים שמצורפים לסרטים שלו, כדי לעשות וי על נקודת הציון ההוליוודית של "לעבוד עם וודי אלן". אבל בשביל הופעה טובה שמצדיקה לראות סרט צריך יותר משם גדול ואפילו יותר משחקן מוכשר. צריך גם במאי שידריך את השחקנים היטב, והמשחק של כולם בסרטים שלו הוא אותו סגנון משחק מצומצם ומייגע. אמה סטון למשל היא בעיניי אחת השחקניות הטובות ביותר בהוליווד כרגע, אבל אצל אלן היא פחות או יותר סתם עוד בחורה יפה וחמודה.

ערן: אז אם אנחנו לא מסכימים על השחקנים, מה תגיד על הכתיבה שלו? העובדה שוודי אלן יודע לכתוב בצורה מצוינת דרמות וקומדיות כאחד היא דבר מדהים, אך האבחנות שלו על החיים, ההסתכלות שלו על מצבים מסוימים, הם אלה שהופכים את הסרטים שלו לכל כך מיוחדים. בין אם אלה רגעים שיובילו לדמעות של צחוק או של התרגשות, התסריטים של אלן הם ייחודיים רק לו. בכל כך הרבה מקרים ניסו לחקות אותו, לפעמים זה אפילו הצליח, אבל אף לא אחד מהם הצליח לפצח באמת את נקודת המבט הגאונית שלו על העולם.

יוחאי: דווקא הכתיבה מתחברת לבעיה הקודמת שהזכרתי - כל הסרטים שלו הם אותו הדבר. בעוד בעבר היו הבדלים מועטים בין "כל מה שרצית לדעת על מין" לבין "סליפר"- ההומור היה טיפה שונה, הוא התעסק בנושאים שונים בכל סרט וסגנן כל סרט שונה בהתאם (גם אם תחת סגנון מאחד רחב יותר), היום זה לא המצב. כל אחד מסרטיו של אלן בשנים האחרונות הוא מעין קומדיה רומנטית נוסחתית וגנרית עם סגנון זהה, אותו סגנון שהוא צל דהוי ומקובע הרבה יותר של סגנונו הישן.

ערן: מה לגבי הכתיבה שלו של דמויות נשיות? נכון שלאורך השנים נטען שאלן תקף מינית את בתו (דבר אותו הוא הכחיש בתוקף), אבל אם שמים את זה לרגע בצד ומסתכלים על הדמויות הנשיות המובילות את סרטיו, לא רק תראו כמה כאלו שנכנסו לפנתיאון אלא גם דמויות חזקות, מרגשות, נוגעות ללב ובעיקר אנושיות. זה לא משהו חדש אצל אלן, הוא לא רוכב על שום טרנד של העצמה נשית. פשוט לאורך הקריירה בת עשרות השנים שלו הוא ידע, ועדיין יודע, כיצד ליצר דמויות של נשים שמרגישות אותנטיות לחלוטין. בינינו, מי לא היה רוצה לפגוש בחיים את אנני או רבות אחרות מתוך עשרות סרטיו? אין ספק ששיחה איתן לא הייתה הופכת למשעממת אפילו לרגע אחד.

[*]

יוחאי: אם אנחנו כבר מסתכלים בעיניים פמיניסטיות. אלן הוא ללא ספק לא אייקון פמיניסטי. אלן הוא אדם שתקף מינית, והעובדה שבעידן #גםאני, בו אנחנו כחברה מנסים להוציא לאור ולגנות את כל הטורפים המיניים שבמוקדי כוח, אנחנו לא מחרימים את אלן ועוד לא פיטרו אותו היא קצת מזעזעת. אבל גם אם נפריד לחלוטין אמנות מהאמן, הדמויות הנשיות של אלן הן תמיד דרך מבט גברי נוכח שמשפיע בהחלט על איך שהן כתובות. מהדמויות של סקרלט ג'והנסון ואמה סטון עד לתחילת דרכו עם דמות הכותרת ב"אנני הול", קשה להתעלם מכך שהן כולם כתובות כפנטזיה גברית. הפיתוח שלהן הולך רק עד לנקודה מסוימת כי הן משמשות יותר כאובייקט רומנטי בשביל הגיבור. אני מסכים שלאלן יש יתרונות, זה ממש לא אחד מהם.

ערן: נסכים שלא להסכים. נקודה נוספת שאני אוהב בסרטים של אלן היא האופן בו הוא מציג את ניו יורק, העיר האחת והיחידה, הכוכבת הגדולה ביותר ברבים מסרטיו, זו שהוא עזר להפוך אותה למה שהיא כיום. דמיינו את התפוח הגדול בלי הסרטים של אלן - האם אתם מצליחים לראות אותה פתאום כ"סתם" עוד עיר גדולה ומתוירת? אין ספק כי אלן הצליח ליצור שפה קולנועית שמחבקת באהבה גדולה את העיר בה הוא נולד וגדל, כך שישנם לא מעט רגעים בסרטים שנראים כשיר אהבה לא רק בין דמות אחת לשנייה, אלא בין אלן לאחת האהבות הגדולות ביותר שלו - העיר ניו יורק.

יוחאי: ניו יורק, פריז או רומא בסופו של דבר מבחינתי הסרטים שלו לא מעניינים. הם ללא ספק לא מרגשים. זה נובע מכל מה שאמרתי ויותר מכל משתי הנקודות העיקריות: הוא מקובע על לעשות את אותו הסרט כמעט כל שנה והסרט הקבוע הזה הוא קרוב מדי לקלישאה. זה חלקית נובע מהצ'ארם הקצת אנטי ממסדי העדין שהיה לו שנמוג כשהוא נהיה קפיטליסט ענק ומעוד אספקטים רבים שציינתי קודם. הנקודה הסופית היא שלא מעניין לראות את הסרטים האלה, ולא שווה, אם נהיה גם אנחנו קפיטליסטים, לשלם מחיר של כרטיס קולנוע רק בשביל השם "וודי אלן".