Seret מהעבר: 60 שנה לורטיגו

היום לפני שישים שנה, 9 במאי 1958, עלה לאקרנים "ורטיגו", אחד הסרטים העמוקים והמדהימים של אלפרד היצ'קוק. עם יציאת הסרט הוא קיבל ביקורת בינוניות מהמבקרים ומהקהל, היה מועמד לאוסקר, ללא זכייה, רק עבור התפאורה והפסקול והוסר מהפצה. ב- 1973 הוא הופץ מחדש בבתי הקולנוע וככל שחלפו השנים הוא צבר מוניטין ואף נכנס לארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב. בשנת 2012, הגיע הסרט למקום הראשון במשאל הסרטים הטובים בכל הזמנים המתפרסם אחת לעשור במגזין הקולנוע הבריטי Sight &" Sound" והדיח, לראשונה מזה 50 שנה, את "האזרח קיין". התסריט עובד מרומן צרפתי בשם "מתוך המתים", כותבי הרומן ידעו שהיצ'קוק התעניין בהפקת רומן קודם של אחד מהם ויש הטוענים כי הם כתבו את הרומן במכוון עבור היצ'קוק.

כבר בפתיחת הסרט, היצ'קוק יוצר אקסטרים קלוז-אפ שוט על פני אישה, שבהמשך מתבררת כגיבורת הסרט. כשהוא מתקרב לעין שלה, צצות שם צורות אבסטרקטיות, מעין ספירלות שיוצרות מערבולת. כבר אז נותן היצ'קוק רמז למערבולת הרגשית שגיבור הסרט יתמודד איתה. מערבולת שהיא נפשית, סחרחורת מדומה, תחושה בלתי פוסקת ממנה הגיבור יסבול לאורך הסרט. הוא ממשיך להמחיש זאת לאורך הסרט באמצעות תנועות מצלמה סיבוביות, צילום עיגולים של גזע עץ כרות וחזרה למקומות וסיטואציות שנדמה שכבר ביקרנו בהם.

ג'ון (ג'יימס סטיוארט), או בכינויו "סקוטי", הוא בלש במשטרת סן פרנסיסקו. במהלך מרדף הוא מועד ונותר תלוי מגג בניין, עמיתו מנסה להצילו, נופל בעצמו ומת. הוא חוזה בעמיתו נופל כשהוא עדיין תלוי ומפתח פחד גבהים. קשה להתעלם מהאפקט המלאכותי של הנפילה של עמיתו השוטר, כמו נפילות נוספות שמתרחשות בהמשך העלילה, שנראות כאילו נעשו על ידי עורך חובבן. עם זאת יש לזכור, שיחסית לאותו תקופה זו הייתה נפילה מרשימה מבחינה קולנועית.

[*]

היצ'קוק עובר בפייד מסקוטי התלוי לסצנה הבאה שבה הוא יושב בדירה של ידידתו. הוא לא מראה לצופים את אופן ההצלה שלו, וכך במובן מסוים הוא מותיר אותו חסר יציבות במהלך הסרט כולו, עדות למצבו הנפשי המעורער בעקבות האירוע. כשהוא מביט מבעד לחלון גבוה בדירה, הוא מקבל שוב סחרחורת, מין תחושה מדומה של תנועת המציאות סביבו, שמאובחנת בשם "ורטיגו", ומשתתק לרגע. ידידתו אומרת לו שלפי הספרות התופעה תירפא רק לאחר הלם נפשי עז נוסף. לאחר מכן, סקוטי נשכר כבלש פרטי על ידי אלסטר (טום הלמור), המבקש שיעקוב אחרי אשתו מדלן (קים נובאק). אלסטר מספר שהוא מודאג מכך שהיא מתנהגת באופן מוזר וחושד שנכנסה בה רוח רפאים.

סקוטי עוקב אחר מדלן, המבקרת בקבר של קרלוטה, אישה שהתאבדה מאה שנה קודם לכן, ומתבוננת בדיוקנה במוזיאון. מדלן מתלבשת כמוה ונודדת בעיר עם מודעות נמוכה לסביבה. סקוטי נמשך למדלן, הוא צופה בה קופצת לתוך מפרץ סן פרנסיסקו, מה שנראה כניסיון התאבדות של הרוח שנכנסה בה ומציל אותה. בהמשך, כשהם כבר בקשר רומנטי, מדלן מספרת לסקוטי שהיא חולמת על כנסייה ספרדית עם מגדל פעמונים, מה שנראה כלקוח מזיכרונותיה של קרלוטה והוא לוקח אותה לשם בתקווה שזה ירפא אותה. כשהם בכנסייה, מדלן רצה לפתע למגדל הפעמונים. פחד הגבהים של סקוטי משתק אותו לרגע ומונע בעדו מלהמשיך לעקוב אחריה במעלה המדרגות התלולות. הוא מסתכל למטה וניתן לראות את האופן הבלתי יציב בו הוא רואה את המציאות, באמצעות זווית צילום מעיניו. הוא מבחין מבעד לחלון במדלן הצוללת ממרומי המגדל אל מותה. לאחר החקירה, אלסטר מודיע לסקוטי כי בכוונתו להתמודד עם יגונו בעזיבת סן פרנסיסקו לצורך טיול בעולם וגם אומר לו: "שנינו יודעים מי באמת הרג את מדלן" כשהוא מתכוון לרוח שנכנסה בה.

מאוחר יותר, כשסקוטי מתגבר על הדיכאון העמוק ששקע בו, הוא חוזר למקומות בהם הוא ביקר עם מדלן ופוגש אישה בשם ג'ודי שדומה לה חיצונית באופן מדהים, אך שונה בלבוש ובהתנהגות. מבחינתו מדלן הייתה עדינה ומושלמת ואילו ג'ודי אינה כזו. כפי שניתן להבין, העלילה מסתובבת גם היא סביב עצמה. הגיבור כאילו עלה על קרוסלה, התגבר על הבחילה (הדיכאון) והתרגל לסחרחרה, כעת הוא חווה עונג מכך שהוא חוזה באישה שמזכירה לו את מדלן.

לאחר שהשניים מתקרבים, היא כותבת עבורו מכתב שמשנה את האופן בו אנחנו מסתכלים על הדמויות: מהמכתב מתברר שאלסטר שכר אותה על מנת להתחזות לאשתו מדלן. אלסטר השליך את אשתו האמיתית מהמגדל לאחר שג'ודי נעלמה מעיניו של סקוטי, הוא ידע שפחד הגבהים ימנע מסקוטי להמשיך לטפס במדרגות, ושהוא יעיד על כך שהייתה לה בעיה נפשית שתצדיק את ההתאבדות. אלסטר תכנן הכול ונמלט מחשד ברצח. ג'ודי חשה רגשות אשמה, היא עדיין מאוהבת בסקוטי וחוששת שהאמת תרחיק אותו ממנה. לבסוף היא קורעת את המכתב מבלי לתת אותו לסקוטי. אלמנט שהופך את הסרט למעולה הוא שמהרגע שאנחנו מודעים לסוד של ג'ודי, הסרט הופך להיות עליה. הכאב והאובדן שלה, המלכודת שנקלעה אליה ואינה מסוגלת לצאת ממנה מרוב אהבה.

סקוטי נעשה אובססיבי לגבי ג'ודי, הוא לא באמת רואה אותה אלא רק את המדלן שהיא הייתה יכולה להיות, מבחינתו הדמיון הזה הוא המשמעות היחידה שלה. הוא מתעקש וגורם לה להתלבש ולצבוע את שיערה כמו מדלן. היא מנסה לשמור על התסרוקת שלה, להשאיר משהו אמיתי מעצמה, אבל הוא לא מוכן לכך. ניתן להשוות את סקוטי לפיגמליון מהמיתולוגיה היוונית. פיגמליון מצא פגמים בכל הנשים בעולם ולכן יצר את הפסל של האישה המושלמת מבחינתו, התאהב בה ונתן לה יחס של אישה אמיתית, העניק לה מתנות וכדומה. אלת האהבה והיופי, אפרודיטה, שמעה את תפילתו והעירה את הפסל לחיים. סקוטי מתאמץ להעיר את מדלן המושלמת שלו. מבחינתו, כל גורם בג'ודי שהוא לא מדלן זה פגם, והוא לא מוכן להתפשר על פחות. הוא לא מודע לכך שהוא מאוהב באישה שלא קיימת.

ג'ודי מתחננת בפניו שיאהב אותה כפי שהיא, והוא משקר לה שאם היא תשתנה הוא יאהב אותה, מודע לחלוטין לכך שהוא עושה לה עוול ומנסה להעלות מתוכה אישה מתה. ניתן להרגיש זאת מהאופן בו הוא מתרוצץ מוטרד הלוך וחזור בחדר המלון ומהתאורה הירוקה והלא טבעית שבחדר החשוך, הממחישה את האופן בו הוא בוחר לשחק עם החיים והמוות - להחיות את מדלן. כשהיא מתקדמת לקראתו, לאחר שהיא נראית כולה כמו מדלן, התאורה הירוקה מאירה עליה, הוא החזיר את מדלן שלו מהמתים. השניים מתחבקים, מה שמזכיר תמונות מהקשר שלו עם מי שהייתה אמורה להיות מדלן.

[*]

כשנראה שסקוטי נרגע, ג'ודי עונדת תליון שמזכיר לו תליון שראה בדיוקנה של קרלוטה. הוא חושד בה, לוקח אותה לכנסייה הספרדית וכופה עליה לעלות על המגדל. הוא רוצה שהיא תגלם את מדלן ותיתן לו להציל אותה הפעם. הוא מעמת אותה על התליון והיא מתוודה על מה שעשתה. לאחר מכן הוא מסתכל מטה ומבין שהחלים מהוורטיגו שלו, אבל לא מפסיק את החקירה. היצ'קוק מתמרן בחוכמה את העלילה, כששתי הדמויות מטפסות על המגדל, אנחנו מזדהים עם שתיהן ומפחדים בשביל שתיהן. אבל במובן מסוים, באמצעות זוויות הצילום והטירוף של סקוטי, הוא יוצר את הרושם שג'ודי פחות אשמה ממנו.

כשהם כבר במרומי המגדל, סקוטי מתפרץ עליה בזעם ושואל מדוע החליטו היא ואלסטר להרוס את חייו, בעוד ג'ודי עונה שהיא אוהבת אותו, הייתה לה הזדמנות להתחמק ממנו והיא לא הייתה מסוגלת. הוא מתרכך והם מתחילים להתחבק ולהתנשק, אך לפתע מופיעה במעלה המדרגות צללית של דמות. ג'ודי המפוחדת נסוגה מהצל המתקרב, מועדת וצוללת למותה. אולי חשבה שהיה זה הצל של מדלן שקמה לתחייה כדי לנקום, או רוחה של קרלוטה. מתברר שהצל הוא של נזירה. רגע לפני שהסרט מסתיים, סקוטי נותר עומד על קצה ראש המגדל, עדיין חסר קרקע יציבה מבחינה פיזית ונפשית. האם הוא יצטרף אליה בקפיצה אובדנית? או שאולי יחזור לביתו וישתגע שוב? סוף טרגי.

מי שמשחקת דמות שהיא אמנם משנית אך לגמרי מצליחה לגנוב את ההצגה בכל סצנה בה היא משתתפת זו ברברה בל גדס, שמגלמת את ידידתו של סקוטי, שהייתה גם מאורסת לו בעבר שלפני העלילה. היא מצליחה להעניק לדמות שלה חוכמה מסוימת, ועדיין משחקת אותה בצורה משעשעת שמכניסה מעט הומור לסיפור. היא מאפשרת לצופים להתבונן על השלבים שסקוטי מתקדם בהם במהלך העלילה מנקודת מבט מעניינת.

אחת הסיבות שהסרט לא הצליח בתחילת דרכו הייתה שהעלילה נראתה לקהל מופרכת, מנגנון המתח היה שונה בהשוואה לסרטי היצ'קוק האחרים ולצופים היה מוזר לראות את ג'יימס סטיוארט בתפקיד שכזה. דווקא אחרי שצופים בסרט בפעם השנייה או השלישית, נפתחת היכולת לבחון את הדמויות באופן מעניין יותר - כשיודעים מתי הן משקרות ומכירים אותן, רק אז מבינים את הסרט לעומקו. אלברט איינשטיין אמר שאי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות, במקרה של הצפייה ב"וורטיגו" הוא טעה.