טאלין, ימים 3 ו-4: מפגש עם עיתונאי איראני שעונה עי המשטר

פסטיבל הלילות הלבנים בטאלין ממשיך במלוא עוזו ומהיום במשך שלושה ימים מתקיימים אירועי התעשייה הבלטית שכוללים שוק סרטים מצומצם והרבה מאוד שיחות על התעשיות בארצות הבלטיות ובסקנדינביה. התחלתי את היום בשני ראיונות - עם צוות הסרט הפיני המקסים ״החלק האנושי״ ועם הבמאי והשחקנית של הסרט הסרי-לנקי ״אסנדיניטה״.

ביום השלישי יצאתי מטאלין לטיול במחצבה מוצפת כשעה נסיעה מהעיר. בטיול השתתפו עיתונאי קולנוע מרחבי הגלובוס וביניהם עיתונאי מאיראן שסיפר לי כיצד בטהרן הוא נעצר יום אחד והוחזק בתא מעצר קטן במשך חודשים ועונה כולל בקשות חוזרות ונשנות שהוא יתוודה על פשעיו כנגד החברה באיראן. מיד כשהוא שוחרר הוא עזב את המדינה והשאיר משפחה מאחור. הוא שוקל לעשות סרט על ימיו בשבי השלטון שאותו הוא מתעב.

[*]

(רון פוגל במפגש עם שחקני הסרט הסרי-לנקי "אסנדיניטה")

הגענו למחצבת רומו שבעברה הייתה מחנה עבודה למתנגדי המשטר הסובייטי. אחרי שאסטוניה הפכה למדינה בתחילת שנות התשעים, הוחלט להציף את המחנה במים וכיום ניתן לשוט בסירות זודיאק למרכז האגם שנוצר ולצפות בכלא שנמצא כעת מתחת למים. רק התחלנו לחתור וסופת שלגים תקפה אותנו עד שכולנו היינו מכוסים בפתיתי שלג עבים. המדריך החליט שנסיים את הטיול מוקדם וחזרנו רטובים כולנו לאוטובוס.

בהמשך היום רצתי לצפות בסרט שוויצרי במסגרת תחרות "מורד עם סיבה" את הסרט ביימה הבמאית הצעירה פרישיה ברוניק, לה הבטחתי במסיבה ערב קודם שאגיע לצפות. הסרט "Happiness Is A Warm Gun", שמצולם בוואן שוט ובשחור לבן, הוא קשקוש מביך על חמישה צעירים שנמצאים במעין בונקר תת קרקעי ומלהגים על החיים - אוי ואבוי!.

כדי להירגע מהסרט נעניתי להזמנה של החברה היוונית והלכתי לצפות בסרט היווני-לטבי ״סטיל ריוור״ שעוסק בזוג יווני שחי בסיביר. הבעל עובד בחברת המים המקומית והאישה משוטטת בשלג ולומדת רוסית. כשהאישה נכנסת להריון, ולא ברור ממי, הבעל מאיים בפרידה והיא מוצאת את עצמה נמשכת לדת יותר ויותר. למרות משחק מצוין של השחקנית היוונייה קטיה ניקולי, הסרט מאבד כיוון אחרי כשעה והופך לפולנסקי לעניים ול״תינוקה של רוזמרי״ סוג ג׳. בסופו של דבר אכזבה מרה.

בתחילת יומי הרביעי בפסטיבל אני נפגש לראיון עם רן סלבין הישראלי, במאי ״קריאה לחלומות״, סרט שמאוד אהבתי. הראיון עם רן יפורסם לקראת פסטיבל ״אוטופיה״ שבו יוקרן הסרט. המשכתי להקרנות עיתונאים בתיאטרון ״קוקה קולה״ הסמוך שנמצא מרחק שתי דקות הליכה מהמלון בו אני מתאכסן. צפיתי בשני סרטים די מעניינים. הראשון הוא ״כרונופוביה״, שמוקרן במסגרת סרטי הביכורים. הסרט השוויצרי עוקב אחר חוקר שבעקבות חקירת שחיתות שלו התאבד אדם ועכשיו מוצא עצמו החוקר נמשך לאלמנתו של זה שהוא בעצם שלח למותו. סרט קצת מעורפל ומלא בנופים שוויצרים נוגים. הבמאי השוויצרי ממוצא איטלקי פרנצ׳סקו ריזי מדלג בין מותחן ארוטי לבין סיפור מוסר והשילוב לא תמיד צולח.

[*]

(רון פוגל בשלג האסטוני)

לאחר מכן צפיתי בסוכריה של הפסטיבל לטעמי, הסרט ״אהבת העץ״ מקירגיסטן שמוקרן במסגרת סרטי הביכורים. זהו מעין מערבון מוסיקלי המצולם בערבות קירגיסטן ומספר על אהבה בין שני צעירים ממשפחות יריבות. מעבר לנופים שלא יאמנו, השירים נהדרים וכל השחקנים פוצחים בקול ערב ומרגש.

מיהרתי למפגש במסגרת ״טאלין סטארס״. התכנית היא חלק מימי התעשייה הבלטית ובמרכזה שישה שחקניות צעירות ומבטיחות שנפגשות עם אנשי התעשייה ומקיימות כיתות אמן עם במאים שהגיעו לפסטיבל. בפאנל נשאלו השחקניות הצעירות על הקריירה שלהם ועל שאיפותיהן. מתברר שרובן עובדות בתיאטרון וכולן רוצות להשתתף בסרטים באמריקה. בלילה המשכתי למסיבה הבלטית בתיאטרון שהפך לאולם אירועים במרכז העיר. המסיבה מלאה בשחקנים ובצוותי סרטים שונים וכולם רוקדים בשמחה לצלילי דיסקו משובח. השעה שלוש בלילה במלון אף אחד לא רוצה ללכת לישון. הבוקר מתקרב, מחר ראיון עם הבן של מוחמד בכרי.