פסטיבל אוטופיה: המלצות וסקירות מבקרי האתר

סרטים ישראליים

הגולם - "הגולם" של האחים יואב ודורון פז ("ג'רוזלם", "מתים לרגע") מתרחש במאה ה-17 כשבכפר קטן בליטא יוצרת אישה יהודייה את הגולם בצורה שדומה לבנה המת. כשאנשי הכפרים הסמוכים מאיימים להשמיד את הקהילה היהודית הקטנה, הגולם מגיע לסגור חשבונות ולערוף ראשים כי לא כדאי להתעסק עם הפרנקנשטיין היהודי.

למרות האנגלית המליצית בפי השחקנים ביניהם חני פירסטנברג וישי גולן המצוינים ודיאלוג שלעיתים מזכיר שמאלץ אמריקאי בסגנון "ינטל", הסרט קולח ואפקטיבי. התסריט של אריאל כהן מפתיע, הצילום של רותם ירון מגורען והאפקטים ראויים. האחים פז מוכיחים שוב כי הם במאים סופר מוכשרים שראויים ליותר תשומת לב בארצנו הקטנטונת. "הגולם" מוכיח כי ז׳אנר האימה זוכה לעדנה מיוחלת בקולנוע הישראלי. (רון פוגל)

קריאה לחלומות - סרטו החדש של רן סלבין הוא מסע לתוך התת מודע כשבמרכזו בחורה יפנית שמגשימה לאנשים את חלומותיהם. הסרט נדמה יותר כווידאו ארט ופחות כסרט קונבנציונלי. סלבין מייצר אימג'ים יפים ומטרידים ועוסק בשאלות של מוות, ניכור ובדידות והכל ברמה אומנותית גבוהה. זהו סרט שלא משאיר את הצופה אדיש והוא מדבר בשפה דיגיטלית שהולכת ותופסת מקום מרכזי בחיינו. (רון פוגל)

מקוללים - אחד מקני המידה שלי לבחינת איכותו של סרט, הוא יכולתו לחיות בתוכי זמן רב לאחר הצפייה בו, ולגרום לי לחוות אותו יותר ויותר לעומק, להבין בו עוד דברים והקשרים, סודות, ולהתחיל לראות דרכו מעמקים בתוך מציאות היום יום. כל הדברים האלה התרחשו אחרי הצפייה ב"מקוללים", והחוויה הייתה עבורי סוג של הלם, הפנוט, וגם התגלות.

באמצעות צילום, קצב, בימוי ומשחק מדויקים, מפעימים ומסתוריים, מצליח הסרט לחדור אל תוך עומק התודעה האנושית ואל שורשיה במקורות קדומים ואפלים, אולי מיסטיים. הטבע המעגלי והסתום של מסע החיילים ממחיש את הטבע המעגלי של מלחמה, שטבעה הוא ליצור עוד מלחמה. מול האמירה הידועה "הכל בסדר", עומדת בסרט הזה שאלת משמעותה של העלמת הזוועה, ושאלת הצורך להאמין בנחיצות של העלמתה; ואולי גם – בנחיצות של עצם קיומה בכלל. (רפאל תמנה)

אבוללה - אדם הוא ילד ממשפחה לא מתפקדת. מותו של אחיו הגדול הותיר חלל עמוק בלב משפחתו. אימו נסגרת בתוך עצמה ואביו תמיד עסוק. אדם לא מצליח להתרכז בלימודים ומסתבך בקטטות. ואז אדם פוגש את אבוללה, מפלצת ידידותית ושעירה (מעין ביגפוט תוצרת ישראל). הסרט לעיתים נופל לקלישאות כמו המורה של אדם שנחוש בהחלטתו לסלק את הגיבור החולמני מבית הספר וגם העלילה לא תמיד הגיונית (כולל טוויסט מטופש לקראת הסיום), אולם החינניות של הגיבור ושל אבוללה, גוברים על כל המהמורות בדרך. "אבוללה" מוכיח שגם קולנוע הילדים בישראל התבגר ויצא לשחק במגרש של הגדולים. (רון פוגל)

סרטים בינלאומיים

גבול - זוכה תחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון והסרט הנועז של אותו פסטיבל בעיניי. טינה עובדת במכס ומצטיינת באיתור מבריחים באמצעות חוש ריח יוצא דופן. גם המראה שלה אינו שגרתי. יום אחד, כשגבר מסתורי חולף על פניה בעבודה, היכולות שלה משתבשות בפעם הראשונה והיא מפתחת כלפיו אובססיה משונה. הבמאי עלי עבאסי, שעבר מאיראן לשבדיה, מגיש יצירה על גבולות ועל זרות. האיפור לא ייאמן, האפקטים גם כן והכול חובר למשהו אפל ומורכז שאי אפשר להישאר אדיש אליו. (רון פוגל)

מנדי - מאז שהוקרן בפסטיבלי סאנדנס וקאן, נוצר דיבור על "מנדי" כעל אחד מסרטי הז'אנר המפתיעים של השנה. הדיבור התעצם בייחוד לאור העובדה שמככב בסרט ניקולס קייג', מי שרק אזכור שמו בשנים האחרונות ירתיע רבים בשל בחירותיו בסרטיו חלולים, קאמפיים וצעקניים. למרבה הצער "מנדי" אולי באמת יוצא דופן בעשייתו הקולנועית, אך מבחינת מהות הוא חלול כמו סרטיו האחרונים של קייג' ומספק לו אפשרות להעניק הופעת משחק גרוטסקית ומוקצנת במתכוון שנדמית כמו פארסה מכוונת על תפקידיו בעשור הנוכחי.

העלילה מתרחשת בשנת 1983 שם חי לו בשלווה בשממה לצד האגם רד מילר ובת זוגו מנדי. הבמאי בעל השם הנפלא פאנוס קוסמאטוס מציג בקצב חולמני את שגרת יומם של בני הזוג ומקביל מציג לצופים חברי כת שטנית ואפלה, שמנהיגה ג'רמייה זומם לחטוף את מנדי. מרגע החטיפה שמסתיימת באופן מזוויע מעביר הסרט הילוך והופך לסרט נקמה אלים משולב במעין פארסה קומית על סרטים מסוג זה. הוויזואליה והאסתטיקה הקולנועית בסרט מרשימות ביותר ולא דומות לשום דבר אחר שנראה על המסך הגדול. הבעיה היא שהתוכן הוא כה דל ומלא באלימות ושנאת אדם שהתוצאה תבריח מהמסך את מרבית הצופים. (אלעד שלו)

תורשתי – "תורשתי" הוא מסוג סרטי האימה הנדירים שאהובים על מבקרים לא פחות, ואפילו יותר, מעל הצופים והצליח להיות גם להיט קופתי מרשים בארה"ב וגם לזכות במחמאות כ"סרט האימה הגדול של השנה" ו"מגרש השדים של הדור החדש". עלילת הסרט מתרחשת לאחר מות הסבתא במשפחת גרהאם, שסבלה ממחלה נפשית. בתה אנני (טוני קולט בהופעה מצוינת), בעלה (גבריאל ביירן), הבן פיטר והבת הקטנה אליס לא מתאבלים יותר מדי, אך במהרה המשפחה נאלצת להתמודד עם מוות נוסף וקשה בהרבה לו אחראי אחד מבני המשפחה. לאחר אותו מוות שורת תקריות מוזרות מתחילה להתרחש והאבל של האם דוחף אותה למחוזות התקשור ולשרשרת אסונות שנובעת מכך ולהן קשר אפל לסבתא המנוחה.

אפשר לחלק את הסרט לשני חלקים. בחלקו הראשון הוא דרמה עצמאית עשויה היטב על התמודדות עם שכול שקורעת את המשפחה שנותרה, ומשולבים בו נגיעות אפלות הרומזות על העתיד לבוא. החלק השני כבר מתפרע לחלוטין ולוקח אלמנטים מוכרים של סרטי אימה כסיאנס, דיבוק ורוחות ליצירת חזון אפל ומפחיד במיוחד עד לסיקוונס סיום מרהיב ההולם בצופה בפראות. מדהים לחשוב כי זהו סרט הביכורים של ארי אסטר, שמוכיח כי הוא במאי בעל חזון יוצא דופן ושליטה מוחלטת במדיום ובוויזואליה הקולנועית. (אלעד שלו)

הוגו - אחרי 50 שנות קריירה קולנועית המורכבת בעיקר מסרטים אלימים ופסימיים, מרטין סקורסזה הפתיע ווצר את סרטו הקסום ביותר. "הוגו" הוא סרט שאולי עוסק בנער יתום בן 12 המתגורר בראשית המאה הקודמת בתחנת רכבת בפריז, אבל זהו בעצם מכתב אהבה מרגש אל הימים בהם הקולנוע עדיין היה בחיתוליו והסרטים עדיין היו אילמים.

אבל "הוגו" לא מסתפק רק בזה. הוא מצדיע לאחד החלוצים הראשונים של הסרט האילם - אבי הקולנוע הפורמליסטי, מי שביים את סרטי הפנטזיה הראשונים – הבמאי ז'ורז' מלייס. על אף שהסרט עוסק בראשית הקולנוע ומצדיע לז'ורז' מלייס, מאבות הראינוע, מדובר ביצירה קולנועית מרהיבת עין בתלת מימד. למען האמת מדובר בתלת מימד היפה והמרשים ביותר שראיתי מעודי. לכך אחראי בעיקר הצלם הקבוע של סקורסזה וטרנטינו רוברט ריצ'רדסון. (יאיר הוכנר)