להיות בישראל זהו חלום שמתגשם: ראיון עם במאי סונג לאנג

"זהו חלום שמתגשם", ענה הבמאי ליאון לה כשנשאל על ביקורו הראשון אי פעם בארץ. "תמיד רציתי שהסרטים שלי יגיעו למחוזות הרחוקים ביותר וישראל הייתה על הכוונת שלי כבר זמן רב". לה הגיע לתל אביב בכדי להציג את סרט הביכורים שלו "סונג לאנג" בפסטיבל הקולנוע הגאה המתקיים בימים אלו בסינמטק תל אביב. הסרט עוקב אחרי גנגסטר קשוח וחסר רחמים שנופל בקסמו של זמר אופרה וייטנאמית מסורתית שמראה לו כיצד אמנות עוזרת לנו לחיות, כל זאת על רקע פוסט מלחמת וייטנאם של שנות השמונים.

"אני חושב שצריך תמיד לכתוב את מה שאמיתי וכן מבחינתנו", מספר הבמאי. "מעולם לא הייתי גנגסטר או ממש התאהבתי באחד, אבל כן עמדתי מול גבר מבלי לנשק או לגעת בו והרגשתי את החשמל והאנרגיה באוויר, כן הרגשתי כיצד האמנות נותנת לי תקווה ורצון לחיות את החיים".

ליאון לה היגר מווייטנאם לארה"ב בגיל 13 והתחיל את דרכו בתור רקדן-זמר, מה שהוביל במהרה למחזות זמר שגילו ללה הצעיר את כוחו של עולם המשחק. "משחק זה משהו שמשלב את כול הכישורים שלך במקום אחד, אבל בסך הכל אתה עוזר למישהו אחר לספר את הסיפור שלו ולא מתמקד בסיפור שלך".

אחרי 15 שנים של הצגות מצליחות בברודווי, מספר הופעות בסרטים וייטנאמיים ואפילו הופעת אורח בסדרה "חוק וסדר", החליט לה שהגיע זמנו להתחיל לביים ולכתוב. "כשהייתי קטן התחלתי לכתוב מחזות ותמיד הייתי מציג אותם וקצת מביים את החברים שלי. לא למדתי בבית ספר לקולנוע אבל בעיקר למדתי מצפייה בהרבה סרטים, קצת מסרטונים ביוטיוב וגם מהתייעצות עם אנשים שעבדתי איתם".

הדבר הוביל ליצירת הסרט "Dawn'" בן ה-11 דקות שעוקב אחרי צעיר שמנסה להתעמת עם מאהבו הגזען של אחיו. הסרט, שיצא בשנת 2012 וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל YXINE הווייטנאמי, צולם ונערך ע"י הבמאי והתסריטאי עצמו. לה המשיך ליצור סרט קצר על בחור אסייתי-אמריקאי שמנסה לרצות את אמו בסרט ''Talking To My Mother. ולאחר מכן יצר את סרטו הראשון באורך מלא "סונג לאנג". מדוע בחרת ברעיון הזה בתור סרטך הראשון?

"כשחזרתי לווייטנאם זיהיתי הרבה מאוד סיפורים שרציתי לספר. במקור רציתי ליצור סרט על קאי-לונג (סגנון פולק אופרה שמלווה את הסרט) שמתמקד בקאי לונג ומספר לאנשים מה זה, אבל הבנתי שזה משהו שיהיה קשה לאנשים להבין. הבנתי שאם אני אתמקד בסיפור אהבה, זה משהו שכולם יבינו ויוכלו להתחבר אליו."

הניסיון שלך בתור שחקן השפיע עלייך בתור במאי?

"אחרי 'סונג לאנג' אני חזרתי לשחק מעט וזו הייתה חוויה מדהימה גם כן כי כאן אתה לא זה שתמיד פונים אליו לשאלות ותשובות. במשחק אנשים אחרים אומרים לך לאיפה ללכת, איפה להיות, מתי לאכול, מתי לישון. זה היה מאוד משחרר כי במשך שנתיים אני הייתי צריך להיות זה שקובע את ההחלטות. לדעתי במאי צריך להבין קצת במשחק או בכל תחום אחר שבו הוא מדריך את האנשים שאתו. משחק זה תחום שאתה צריך להבין איך לפנות לשחקן או מה לומר לו. אבל אני כן הרגשתי ששחקן הוא קצת יותר כמו בובה של הבמאי, אז אני לפחות מעדיף להתמקד בבימוי בזה הרגע".

עשיית סרטים וייטנאמיים הינה קשה יותר מעשיית סרטים אמריקאים?

"מבחינה כלכלית זה הרבה יותר קל כי בווייטנאם אין ממש אגודות של במאים או של שחקנים והכל הרבה יותר זול. אני גם מכיר הרבה אנשים בווייטנאם אז היה לי הרבה יותר קל ליצור שם סרט. אני לא חושב שהייתי יכול ליצור סרט כזה בארה"ב בלי לצבור עוד הרבה יותר קשרים ומשקיעים, זה היה יכול לקחת לי נצח, אם בכלל. אבל זה הרבה יותר קשה לעשות סרט וייטנאמי מבחינת הצנזורה. היינו צריכים כל הזמן למחוק, לצלם ולראות מה כן אנחנו יכולים לשים בסרט ומה אסור לנו לשים בסרט. לדוגמה, אסור להראות עישון בכל צורה בסרט וייטנאמי, יש ממש חוק שאומר שזה לא חינוכי והם לא רוצים לעודד אנשים לעשן. מה שאירוני הוא שכולם מעשנים בווייטנאם."

בתור במאי שגם עורך את סרטיו, איך אתה שומר על אובייקטיביות?

"שאלה טובה, אבל אם לומר לך את האמת אין לי מושג (צוחק). זה הכו התחיל כשלא היה לי את הכסף להעסיק עורך או צלם והמשיך לכך שרציתי להבין את העבודה של האנשים שאני עובד איתם בשביל לדעת להסביר להם מה אני רוצה. אם הסצנה הזו לא עובדת, אין לי בעיות למחוק אותה ולא משנה לי כמה כסף הוצאנו עליה או כמה השחקן שיחק בה מדהים. אני די אכזרי בכל הנוגע לעריכה. עם 'סונג לאנג' היו לנו הקרנות מבחן שבהן שאלנו את הקהל שאלות ועם הסרטים הקצרים שלי הייתי עושה מספר קאטים ומתייעץ עם מספר אנשים שאני סומך עליהם. אני חושב שבסך הכול מה שחשוב זה לדעת לשחרר מהאגו כשאתה עורך את הסרטים של עצמך".

האם יש לך עצה כלשהי ליוצרים צעירים?

"הבמאי רוברט רודריגז אמר פעם: 'חשוב על עצמך בתור יוצר סרטים, לא בתור אחד ששואף להיות יוצר סרטים'. לשאוף להיות זה משעמם, זה לשבת בשקט ולחכות לזמן הנכון שמשהו יקרה. אם הייתי מחכה להזדמנות המושלמת, לתקציב המושלם או לתסריט המושלם, כנראה שלעולם לא הייתי יוצא לצילומים. ככה אני יצרתי את הסרטים הראשונים שלי בדרך שלפיה אמרתי 'אין לי 2,000 דולר אבל כן יש לי 500 דולר, אז מה אני צריך לעשות בשביל לעשות סרט ב-500 דולר? איזו סצנה אנחנו צריכים לחתוך ועל מה אני צריך לוותר רק בשביל ליצור את הסרט הזה בתקציב שיש לי'. אני לא אשב ואחכה שיהיו לי 2,000 דולר. אני לא אחכה שתהיה לי יצירת מופת ביד, אני עשיתי הרבה טעויות ולמדתי מהן איך אני יכול להיות במאי יותר טוב בסרט הבא".