פסטיבל חיפה: אפריקה ולידה זכו + סקירות סרטים

הסרטים "אפריקה" ו"לידה" הם הסרטים הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-35 בחיפה. חבר השופטים החליט כי הפרס בסך 100 אלף ש"ח יחולק בין שני הסרטים. בנוסף זכה "אפריקה" של הבמאי אורן גרנר בפרס סרט הביכורים ובפרס השחקן למאיר גרנר (אביו של הבמאי) ו"לידה" של הבמאי ירון שני זכה בפרס השחקנית שחולק בין שלוש השחקניות הראשיות ובפרס הצילום לניצן לוטם ושי סקיף. בפרס התסריט זכה הסרט "נתראה בשמחות", פרס העריכה לסרט "בשורות טובות" ובציון לשבח זכה הסרט "קולות רקע". בתחרות הדוקומנטרית זכה הסרט "אנגרדראונד בלט" של לינה צ'פלין ובפרס הסרט הקצר זכה "לו רק היית יודעת" של עינת גולן.

אפריקה

מבקר: דין קליין

סרט הביכורים של אורן גרנר הוא יצירה עצמאית ומשפחתית, שהאותנטיות שלו אוניברסלית לחלוטין. מאיר (בגילומו של מאיר גרנר, אביו של הבמאי), הוא פנסיונר שנדמה שמצא את החלקה הקטנה שלו בעולם יחד עם מאיה אשתו (מאיה גרנר). הם חיים במושב פסטורלי עם כלבתם צילה - הגוזלים שלהם כבר עזבו את הקן מזמן - ומרשים לעצמם לפתח תחביבים שונים ולצאת לחופשות הרפתקניות. לקראת אירועי חגיגות 40 שנה לישוב מאיר, שהיה אחראי לאירוע שנים רבות, מגלה שהוועד החליט לתת הפעם הזדמנות לבני הנוער לארגן את האירוע, ונחרד מחוסר הרלוונטיות שהוא מרגיש שנכפתה עליו.

זהו סרט עמוס ברגעים קטנים ומחוות קטנות שטומנות בחובן עולם שלם, ויש בו כמה מהסצנות המרגשות בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. גרנר מכניס אותנו לבית הוריו ולעולמו הפנימי של מאיר ברגישות ודיוק רב - על אף התחושה הדוקומנטרית-מאולתרת, זהו סרט עלילתי מהודק ובטוח בעצמו. ישנה פשטות בדרך בה הסיפור מסופר ומתוך הפשטות הזאת מבצבצות אמיתות מורכבות על גבריות, זיקנה וזוגיות. לעיתים הקולנוע הישראלי מציג צבעים וטון של ישראל מעט מדומיינת, אך בסרט זה ישנו משהו נורא ישראלי - הצבעים והטון שמשתקפים ממנו הם כל כך מוכרים, גם אם לעתים הם מרגישים פחות אסתטיים. דרוש אומץ כדי להיחשף כך - והתוצאה צנועה ויפה.

[*]

מרטין עדן

מבקר: דין קליין

סרטו של הבמאי האיטלקי פייטרו מרצ'לו הוא מעשייה פוליטית ויצרית המבוססת על ספרו של ג'ק לונדון ("פנג הלבן"). גיבור הסרט הנושא את שמו הוא פועל צעיר בתחילת המאה ה-20 עם חינוך וייחוס משפחתי לוקים בחסר שבעקבות מפגש עם נערה מהמעמד הגבוה מתאהב בה ובו זמנית גם במילה הכתובה. מרטין האנרגטי אינו מסוגל להכיל בתוכו את כל האנרגיה היצירתית והתשוקה שבוערים בו אך נקודת הפתיחה שלו - וחוסר ההשכלה האקדמית - מונעים ממנו להגשים את עצמו כפי שהיה רוצה. לוקה מרטינלי זורח בתפקיד מרטין, הרומנטיקן העקשן שמתנועע בביטחון עצמי גבוה שמסווה רגשי נחיתות מובנים. הוא אינו יכול לקבל מרות מאף אדם ומבחינתו הסוציאליזם יחליף אדונים ישנים באדונים חדשים ולכן הוא לא יכול לקחת חלק במאבק שלהם על אף הקרבה והאחווה. זהו סרט מעורר מחשבה מורכבת שלא שוכח להיות מבדר - דבר שאינו גורע מהיותו סרט פוליטי באופן מובחן ומובהק. מוזיקת הפופ האיטלקית והצילום 16 מ"מ בצבעים עזים משולבים בקטעי ארכיון מרתקים ויוצרים סרט שעוסק בהיסטוריה האנושית והקולנועית בדרך מרגשת. אהבת אדם מורגשת בכל אחד מהקלוז-אפים היפהפיים שהסרט מציע - המבע הקולנועי משלים את העמדה הפוליטית. מרצ'לו מייצר קלאסיקה מודרנית שהמסרים והרגשות מהדהדים ממנה הם על זמניים ומצליח במשימה הלא פשוטה של להיות חוויה מהנה וסוחפת שהרעיונות שלה לאו דווקא נותרים רק בתוך הסאב-טקסט.

פטריק

מבקר: מתי לנג

הסרט הבלגי "פטריק" עוסק בחייו של פטריק, בנו של מנהיג קהילה נודיסטית ביערות פלנדרס, שאחרי מות אביו והיעלמות הפטיש שלו מעומת עם סוגיות אקזיסטנציאליסטיות כבדות ועם הדרישה מצד הסובבים אותו להנהיג. עלילה שייקספירית בלבוש בלגי. החלק הראשון של הסרט מקסים וייחודי, ומזכיר את סרטי האינדי האמריקאים של תחילת שנות האלפיים, אך ככל שהסרט מתקדם, ופטריק מתחיל להתגעגע יותר ויותר לפטיש שלו ולאבא שלו, הסרט מאבד אחידות וחינניות.

הסרט הופך למעין דרמת מתח תמוהה שכוללת אף התערבות משטרתית והאשמות ברצח. התחושה היא של שני סרטים נפרדים לגמרי שנדחסו בכוח לכדי סרט אחד. עם זאת, חובה להחמיא לשחקנים הנפלאים, ובמיוחד לשחקן הראשי, שיוצר דמות מרתקת ומורכבת. גם הצילום מקסים ומחמם לב, והבימוי ייחודי ומהודק. על-אף בעיות של חוסר אחידות, הסרט מעניק חווית צפייה מתגמלת ומהנה, ולו בזכות העלילה הנועזת שלו.

ליטא החדשה

מבקר: מתי לנג

בשנת 1938 פרופסור ליטאי לגיאוגרפיה בשם פליקס גראודיס חושש לעתיד מדינתו שמצטופפת בין שתי מעצמות עוינות, רוסיה ופולין, והוגה תכנית נועזת ושאפתנית – רכישת קרקע אפריקאית ויצירת קולוניה ליטאית מעבר לים כך שבעתות משבר תהיה "ליטא חלופית". גראודיס מתחיל להפיץ את הרעיון שלו בקרב חוגי השלטון, וכאן העלילה מתחילה להסתבך. ראוי לשבח את הבחירה לצלם את הסרט בפורמט מסך של 1:1, פורמט ריבועי, ובשחור לבן. בחירות אלה מעניקות לסרט מראה פיוטי ומחוספס גם יחד, ומזכירים את הסרטים הנפלאים של פאבל פאבליקובסקי ("אידה").

העלילה מעניינת ברובה והדמויות עגולות ומעניינות. עם זאת, נדמה לעיתים שהסרט נופל למלכודת שאורבת לכל סרט היסטורי: הנטייה להיות מסמך היסטורי יבש יותר מאשר סרט סוחף. מתוך נאמנות היסטוריתלא נוספו לעלילה או לדמויות מאפיינים מעניינים, כך שלא נוצרת אמפתיה של ממש והחוויה הקולנועית לא סוחפת. יש שיקראו לזה עיבוד נאמן, לדעתי זה משעמם. הסרט מומלץ לחובבי היסטוריה וקולנוע מאתגר. לכל השאר, הסרט דורש המון סבלנות והשקעה מנטאלית.

אליס וראש העיר

מבקר: מתי לנג

סרט הביכורים של ניקולאס פאריזר הצרפתי, עוסק בסיפורה של אליס היימן, דוקטור צעירה לספרות, שמועסקת על ידי עיריית ליון כדי שתגרום לראש העיר הוותיק לחשוב. ראש העיר חסר האונים היה מקבל שניים-שלושה רעיונות חדשים ביום, אבל בוקר אחד הוא התעורר ופשוט לא היו לו רעיונות. אליס היא התקווה האחרונה של עיריית ליון, והסרט מתאר את ניסיונותיה המשעשעים ליצור גירוי מנטלי במוחו המנוון של ראש העיר.

חוץ מהצרפתיות הבוטה שלו, העלילה של הסרט מספקת אינספור רגעים משעשעים ואף מעוררי מחשבה. הסרט הוא פשוט תענוג וזאת לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים (אנאיס דמוסטייר ואנטואן ריינארט) שהכימיה ביניהם מדהימה ומעניקה לסרט נופך מחמם לב. עוד אחד מהזכויות של הסרט זה העובדה שהוא מרחיב את הפרמיס הבסיסי שלו, ומשכיל לתת לאליס ולסובבים אותה עלילות משניות מעניינות ועומק, כך שהסרט הוא לא רק קומדיה, אלא גם יצירה דרמטית מתגמלת. עם זאת, חשוב לציין שהסרט מרגיש לעיתים כמו פרק מוארך של סיטקום. למרות זאת, מדובר בסרט קליל וכיפי שלעיתים אף מתגמל בחומר אינטלקטואלי.

הקרנה נוספת: יום ראשון 20.10 בשעה 22:15 באולם רפפורט.