פסטיבל ברלין: הסרט הדוקומנטרי הישראלי מראה, העוזרת ועוד

העוזרת (The Assistant)

ברקע הרשעתו של הארווי ויינשטיין, נדמה כי זהו העיתוי המושלם לצאתו של הסרט "העוזרת" שמושפע באופן ישיר מהפרשה, אך מנסה לתאר סיפור רחב וגדול יותר דרך סיפורה של יום אחד בחייה של ג'יין, מזכירה במשרד הפקות קולנועיות בניו יורק (ג'וליה גארנר, "אוזרק"). הבמאית קיטי גרין לא מספקת לנו רקע לסיפור, ומציגה את הכל דרך עיניה של ג'יין שמתוודעת לנשים היפהפיות שמגיעות לעבוד במשרד ללא רזומה מתאים, לפגישות המסתוריות שמקיים הבוס בבתי מלון ולשיחות שהיא נאלצת להדוף מאשתו החשדנית.

לא הרבה קורה בסרט, וזה לא עובד לטובתו. אמנם גארנר מעבירה בהצלחה דרך פניה וללא דיאלוגים רבים את המתרחש בנפשה של ג'יין והבמאית מצליחה בסצנה מדויקת להעביר כיצד תרבות ההשתקה עבדה טרם עידן ה-ME TOO וכיצד אין באמת ביכולתה של ג'יין לסיים את מעגל ההטרדות בשל ההסכמה שבשתיקה של העובדים האחרים, אך זהו סרט שערכו יותר בעצם עשייתו בתקופה זו ובמסר שלו, מאשר בחוויה שהוא מספק לצופה. הסרט יעלה בהמשך בישראל וראיונות שערכתי עם הבמאית והשחקנית יפורסמו עם צאתו.

אף שבור, כיסים ריקים (Bloody nose, Empty Pockets)

בעידן של תכניות ריאליטי, רק היה מתבקש שהקולנוע הדוקומנטרי יגיע לשלב בו הוא מסתנכרן עם התופעה. האחים הבמאים ביל וטרנר רוס אספו יושבי ברים מרחבי ארה"ב, כינסו אותם בבר אחד בלאס וגאס בשם "Roaring 20's" ותיעדו במשך 18 שעות בשתי מצלמות את מה שמתואר כ-24 השעות האחרונות של הבר, שמייצג את אמריקה של פעם על לקוחותיו הלא יוצלחים, הסרטים המוקרנים בו בשחור לבן ואווירת הסוף המתקרב עליו ועל יושביו.

התוצאה נראית כסרט דוקומנטרי לכל דבר, ואכן האנשים בו מגלמים את עצמם והסיטואציות נוצרו ללא כל תסריט ודרך האינטראקציה בין המשתתפים. לא תמיד נדמה כי יש כאן בסיס לסרט באורך מלא, אך דמויות השוליים המובסות והאנושיות והיחסים ביניהן יוצרים בסופו של דבר הזדהות ואמפתיה כלפיהן ומראים בצורה מוצלחת עולם הולך ונעלם של אנשים שנפלטו על ידי החברה.

מראה

אם כבר עוסקים בניסויים בקולנוע דוקומנטרי, הסרט הישראלי "מראה" של רענן אלכסנדרוביץ מבצע גם הוא מהלך של ניסוי מעבדה כאשר הוא מכניס משתתפים לחדר צפייה ומעמת אותם עם סרטונים של "בצלם" לגבי הקורה לפלסטינים בשטחים (וגם עם מעט סרטונים מהצד השני של המתרס). מבין המשתתפים בניסוי, בוחר אלכסנדרוביץ להתמקד במיה לוי, סטודנטית אמריקאית-יהודייה פרו ישראלית ובתגובותיה. מיה מגיבה לסרטונים בחשדנות ובחוסר אמון למה שעיניה רואות וגם כאשר חצי שנה לאחר מכן הוא מזמין אותה פעם נוספת לצפות בסרטונים שלה צופה בסרטונים, עמדתה רק מתחזקת.

אלכסנדרוביץ, שכבר עסק בסרטים דוקומנטריים כמו "שלטון החוק" ו"הטיול הפנימי" בנעשה בשטחים, בודק האם יש בכלל השפעה לקולנוע תיעודי ולסרטונים המתעדים מציאות על הצופים או האם הדעות והשקפת העולם עמה הגענו מהבית גוברות על המציאות. זהו ניסוי תיאורטי וקולנועי מעניין אך הוא נותר יותר כדיון מטה-קולנועי מוצלח מאשר כסרט שעומד בפני עצמו. ישנה גם הבעיה כי הבמאי מגיע מתוך הנחת עבודה שנקודת מבטו היא הנכונה והצודקת ואף הוא מתבצר בעמדתו ואינו משנה אותה לאור הטיעונים שמטיחה מיה כלפיו.

לעולם לא, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד (Never Rarely Sometimes Always)

לעיתים נדירות נראה סרט שהוא כה ניאו ריאליסטי באופיו בקולנוע האמריקאי כמו סרטה של אליזה היטמן, שכבר היטיבה לתאר מציאות של נוער במצוקה בסרטה המוצלח "חולדות חוף" (שזמין בנטפליקס). סרטה החדש עוסק בסוגיה הנפיצה בארה"ב של הזכות להפלה, דרך סיפורה של נערה בת 17 מפנסילבניה שנכנסת להריון לא מתוכנן ומחליטה לבצע הפלה.

מאחר שהדבר אינו אפשרי במדינתה ללא הסכמת הוריה, היא יוצאת עם בת דודתה ועם מעט כסף לניו יורק, למסע מתיש בן שלושה ימים בין שתי מרפאות הפלה על מנת לממש את מבוקשה. בניגוד לסרטים כמו "וירה דרייק" או "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" אין מדובר פה בהליך לא חוקי שמצריך מהנערה לסכן את חייה, אך היטמן מתארת את הפרוצדורה המתישה והפולשנית לפרטי פרטים כדי לספר סיפור אחד מני רבים ומאפשרת לצופה לקבוע את דעתו לגבי המתרחש. זהו קולנוע ריאליסטי מוצלח ומעניין, גם אם הסיפור קטן ולא מסעיר יתר על המידה.

לכל הכתבות, הסקירות והראיונות מפסטיבל ברלין היכנסו ל מתחם פסטיבל ברלין