סקירות ירושלים: אגם פלקון, חולה מעצמי, מטרונום ועוד

אגם פלקון

בסטיאן בן ה-13.5 מגיע עם משפחתו לחופשה בבית הנופש המשפחתי באזור אגם פלקון. שם הוא פוגש בקלואי בת ה-16, בתה של חברתה הטובה של אמו. קלואי מזמינה את בסטיאן להתנסות בשתיית אלכוהול, עישון סיגריות ולהיות חלק ממסיבות עם ילדים בני גילה. הוא מתלהב מסיפורה אודות רוח רפאים שממשיכה להלך באזור האגם.

למרות הנערים המבוגרים סביבה, נראה כי בסטיאן מקסים ומרגש אותה במיוחד ומתפתחים ביניהם יחסי קרבה. הם נפתחים אחד כלפי השני ומשתפים סודות כמוסים. בסטיאן מפחד מהמים משום שכמעט טבע, "להרגיש לבד כל החיים שלי זה הפחד הכי גדול שלי" עונה קלואי. בסטיאן הולך ומתאהב בה אך החופשה עומדת להסתיים וכל אחד מהם ישוב לחייו במדינתו. האם סיפור אהבתם הרומנטית הראשונה יחזיק מעמד?

התסריט מבוסס על הרומן הגרפי משנת 2017, "אחות" פרי עטו של הסופר הצרפתי בסטיאן ויווה (כשמו של גיבור הסרט) אודות סיפור אהבתם של אנטואן והלן והצצה לתוך עולמם של המתבגרים ומציג סיפור התאהבות ראשונה מרגש ואינטימי. זהו סרט הביכורים של שרלוט לה-בון כבמאית (שגם כתבה את התסריט), שמוכרת בעיקר כשחקנית מהסרטים "מסע של מאה צעדים" ו"ההבטחה".

למרות שמדובר בצעדיה הראשונים של לה-בון מאחורי המצלמה, היא מפגינה מקצועיות ושמה דגש על כל פרט ופרט עם דגש על שוטים סטטיים ושפע צילומים אמנותיים של הצלם קריסטוף ברנדל. יש לציין את סצנת המסיבה בה רואים את בסטיאן רוקד ומשתלהב לצלילי המוזיקה הקצבית של שידה שהבי. זוהי סצנה מלהיבה ותוססת שקוטעת את הקצב האיטי של הסרט. לה בון הפליאה בליהוק השחקנים הראשיים הצעירים: שרה מונפטי הנאה במשחק מרגש ואמין וג'וזף אנגל הכריזמטי ושובה הלב שגונב את הפוקוס במתיקותו. תזכרו את השם – הוא הולך לשבור לבבות. (מיכל ליבר-רונן)

כיכר הקתדרלה

מתי ראיתם לאחרונה (או אי פעם) סרט מפנמה? הסרט "כיכר הקתדרלה" של הבמאי הישראלי אבנר בנאים, שפועל ויוצר בפנמה, הפתיע רבים כשנבחר להיות בין 15 הסרטים האחרונים שהיו מועמדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי. הסרט משרטט בעדינות וברגישות מערכת יחסים בין אליסה, אישה שחוותה אובדן אישי נורא ומחליטה להתנתק מהעולם, לבין ילד רחוב מחוספס שהיא פוגשת ליד דירתה החדשה. העניינים מסתבכים כשערב אחד מגיע הנער אל פתח דירתה, פצוע מיריית אקדח. הצילומים של פנמה סיטי מלאי אווירה והמשחק של אילזה סאלאס בתפקיד הראשי כובש. מומלץ בהחלט. (רון פוגל)

לא ייאמן' אבל אמיתי

מי שמכיר את סרטיו של הבמאי הצרפתי קוונטין דופייה ("ראבר", "עור צבי", "שני גברים וזבוב") יודע למה לצפות. קומדיות קצרות ואבסורדיות עם אלמנט פנטסטי, גיבורים אבודים שמחפשים את עצמם בעולם ומסר או שניים שמתגנב בין הבדיחות שנעות בין הומור נונסנס לסרט חבר'ה לסטלנים. כך גם סרטו החדש "לא ייאמן אבל אמיתי" (אחד משני סרטים של הבמאי שיוקרנו בפסטיבל) שהפעם עלילתו מתרכזת בזוג שקונה בית חדש ובה מחילה מסתורית שיוצאת ממרתף הבית וזוג חבריהם הטובים שרכש אבר מין אלקטרוני חדשני.

יותר מסרטיו הקודמים, בין הבדיחות ההזויות נמצא סרט שעוסק בנושאים רציניים כמו חוסר הרצון להזדקן, ההתמודדות עם מגבלות הגוף, הקשר הנפרם בין בני זוג שהולכים לכיוונים שונים בחייהם וחוסר הגשמה עצמית. אל דאגה, זו עדיין קומדיה קלילה ומהנה שתספק את חובבי הבמאי, אך יש בה קצת מעבר - גם אם הסרט לא תמיד חד באמירותיו וחלקיו השונים לאו דווקא מתגבשים לכדי יצירה שלמה.

חולה מעצמי

בשנים האחרונות הקולנוע והטלוויזיה לימדו אותנו להזדהות עם גיבורים פגומים לחלוטין, עם מוסריות גבולית ואפילו פושעים גמורים, אבל סינייה, הדמות במרכז הקומדיה הנורבגית השחורה מאוד "חולה מעצמי", מציבה רף גבוה בחוסר הרצון של הקהל להזדהות איתה, אולי בגלל שהתנהגותה הקיצונית, האובססיבית והפוגענית כלפי עצמה ואחרים מאירה באור לא כל כך נעים את המגרעות של רבים מאיתנו כבני אדם וגורמת לנו לראות בעצמנו דברים שאיננו רוצים לראות.

סינייה מנהלת מערכת יחסית עם אמן מרוכז בעצמו בשם תומאס. אך כשהקריירה שלו מחליטה לנסוק, היא מחליטה לבצע צעד קיצוני ולפגוע בעצמה כדי להפוך למוקד תשומת הלב. סרטו של כריסטופר בורגלי הוא לעיתים נוקב במסריו, לעיתים מצחיק בקול ולעיתים מגעיל וקשה לצפייה ומזכיר את סרטי הבודי-הורור של דיוויד קרוננברג. יותר מכל זהו סרט מקורי ונועז למדי שמציב מראה לא נעימה בפני המין האנושי על קטנוניותו ומגרעותיו תוך שהוא מצליח לרכך אותה בהומור מוצלח וחד לפרקים.

מטרונום

אנה ממתינה לבן זוגה סורין ברחבת בטון אפורה, גדולה וסגרירית. כשהוא מגיע הם הולכים יחד כשהבזק אור סביבם והסצנה נחתמת בנשיקה קטנה ביניהם. כך נפתח הסרט "מטרונום" וכבר מנקודת הפתיחה המסקרנת של הסרט (וגם מהסגירה) ניתן להבין שהצילום האמנותי יהיה דומיננטי ויעביר את הלך הרוח של הדמויות השונות מעבר לפן הוורבאלי.

בהמשך הסרט סורין שעוזב לגרמניה מבקש מאנה להיפגש עמו פעם אחרונה לפני עזיבתו במסיבה שעורכת רוקסנה חברתם. אנה יוצאת מביתה בניגוד להסכמת הוריה, מחליפה את בגדיה השמרניים, מתגנדרת וממתינה בכיליון עיניים לאהובה סורין. המטרה ברורה – היא רוצה לפתות אותו ולאבד את בתוליה לפני שיעזוב. כשהשניים עומדים לשכב במסיבה, האקט נקטע כשאנה אומרת לסורין שהיא אוהבת אותו. הוא נרתע ובורח.

אנה הנסערת עוזבת אף היא את המסיבה ומסתובבת ברחובות. כשהיא מחליטה לחזור היא מגלה שקט מופתי שמחליף את רעש השירים. שוטרים עומדים, שואלים שאלות ולוקחים את הצעירים הנוכחים בחדר לתחנת המשטרה לחקירה. מדוע? כי קיבלו מידע שצעירים במסיבה מקשיבים ומקיימים קשר עם תחנת רדיו אסורה. במהלך אותה חקירה מלחיצה נכנעים הצעירים ומספרים הכול. כולם פרט לאנה. האם גם אנה תיכנע או שתעמוד מאחורי האמת שלה ותשלם את המחיר?

הסרט "מטרונום" מתרחש ברומניה של שנת 1972, תקופת השלטון הקומוניסטי של צ'אושסקו בה נאסר בין היתר על התושבים להאזין למוזיקת פופ עכשווית מהמערב. מוזיקה זו נחשבת מרדנית ולטענת צ'אושסקו מעוררת מהפכות בקרב הצעירים. הסרט נקרא מטרונום, שהוא אביזר מוזיקלי שמשמש כלי עזר לשמירת קצב הנגינה של היצירה המוזיקלית, כפי ששלטונו של צ'אושסקו עושה. אך מעבר לכך, משמעות השם "מטרונום" בסרט הוא על שם תחנת הרדיו האהובה על בני הנוער בה מושמעת מוזיקה אסורה על פי השלטון, קרי, מרדנות.

הסרט מבוים ברגישות על ידי אלכסנדר בלק (שגם כתב את התסריט). זהו אמנם סרט הביכורים של בלק, אך הוא בנוי בצורה קפדנית ומדוקדקת. הוא מתחיל בקצב איטי שהופך ומתעצם. בלק שם דגש על צילום ממוקד בפניהם של הצעירים. הבחירה המדויקת במוזיקה (מריה פורטוגל) בשילוב קטעי הריקוד של הצעירים עוזרים להעביר את האווירה השוררת. גונבת את ההצגה מארה בוגרין בתור אנה במשחק אינטליגנטי ואמין. (מיכל ליבר-רונן)

[*]

לכל הכתבות והסקירות במתחם הפסטיבל >> לחצו כאן, לאתר הפסטיבל ולרכישת כרטיסים >> לחצו כאן