יש במאים שעושים סרטים מהשכל, אני מנסה לעשות אותם מהלב

"ברזיל אהובתי", סרטו העלילתי הארוך השני של חורחה גורביץ' כבמאי, יצא לאקרנים השבוע. חורחה הארגנטינאי מוביל אותנו למסע אישי לברזיל ברגישות אלגנטית, מטפל ופורם סיטואציות שהחיים מזמנים. גורביץ' הוא צלם ותיק שצבר קילומטראז' קולנועי לא מבוטל בעשרות סרטים עלילתיים ותיעודיים ("האישה באפור", "המקלחת", "נפרדנו כך" ועוד), התנסה ונגע בכל תחום, נושם וחי קולנוע נפגש איתי לראיון ומתרגש כאילו זו לו הפעם הראשונה.

עברת כברת דרך לא קצרה בשביל להיות איש קולנוע. מאיפה התשוקה לקולנוע?

"הייתי בורח מבית ספר תיכון והייתי רואה שניים-שלושה סרטים ברצף. אני זוכר שראיתי סרט של היצ'קוק על מישהו חף מפשע שמואשם ברצח, ותפסתי את עצמי מעורב בסרט וצועק 'לא, הוא לא רוצח'. אז חשבתי איזה מדהים זה לעשות סרט באופן כזה כשאתה שולט בקהל, עושה ממנו מה שאתה רוצה כבמאי".

מה מנחה אותך בעשיית סרטים?

"יש במאים שעושים סרטים מהראש, מהשכל, יש במאים שעושים מהכיס, אני מנסה לעשות סרטים מהלב. כשמצליח לי אז הסרטים מרגשים, מהנים ויש אנשים שממש בוכים ועוברים חוויה רגשית חזקה. אני אדם שבוכה פעמיים-שלוש בשבוע. אני יכול להתרגש מלראות קרן אור או לראות בן אדם הולך ולנסות להבין מה הסוד שלו. יש לי סקרנות לחיים עצמם".

יש לך קריירה ארוכה כצלם. אתה רואה את עצמך יותר כצלם או במאי קולנוע?

"צילמתי כ-70 סרטים, אבל אני לא רואה את עצמי כצלם, אני איש קולנוע. אני לא מפריד, לא בהיררכיה ולא במקצוע. אני יודע שהמקצוע שלי הוא לספר סיפור אנושי".

איך הייתה האינטראקציה בינך לבין הצלם היות וגם אתה צלם?

"שאלה טובה. הסכנה היא בגלל ה-70 סרטים שצילמתי שאני אברח לצילום במקום לביים. בגלל זה אני מנסה לבחור צלמים שאני סומך עליהם ושגם ישתפו איתי פעולה, שהתקשורת תהייה טובה ופתוחה, שיהיה דיאלוג יצירתי".

בנוסף לזה אתה גם מורה לקולנוע.

"אני מלמד קולנוע 35 שנה, הרבה אנשים בעולם הם תלמידים שלי . נתתי אלפי צ'אנסים לתלמידים כדי שיעשו את הסרט הראשון שלהם. זו מצווה לתת לאנשים מוכשרים להתקדם. כשאני מלמד קולנוע, אני מעביר את התשוקה שלי לקולנוע. אני אוהב שיעשו קולנוע מהקישקע, מהבטן, מהלב".

[*]

("ברזיל אהובתי". צילום: Rachel Tanugi Ribas)

בחיוך מבויש משתף אותי גורביץ' באירועי טראומת המונדיאל שהשפיעו עליו ביצירת סרטו החדש. "בתחילה חשבתי לעשות סרט על ארגנטינה, אבל הבנתי שהמונדיאל הבא הוא בברזיל ואז נזכרתי במשחק המכריע של בית הגמר במונדיאל 1950 שהתקיים באצטדיון המרקנה בו אורוגוואי גברה על ברזיל בתוצאה 2-1 וזכתה בתואר אלופת העולם". אירוע זה הוגדר מרקנאסו, "האסון במרקנה", בו אנשים קפצו אל מותם מהאצטדיון והמחאות הובילו לכאוס. כמעט כל ברזילאי חווה את טראומת ההפסד במונדיאל. "כילד בן 10 לשמוע שאנשים קופצים אל מותם השפיע עלי ועם השנים עלה לי הרעיון של הסרט הזה לאחר ששמעתי על ילד שאבא שלו נפטר במהלך המונדיאל שם". כעת יוצא לאקרנים הסרט המדובר -" ברזיל אהובתי". העלילה עוקבת אחר הסב סמואל (אנטוניו פטרין), בנו רוברטו (אסף גולדשטיין) ונכדו איתי (רום ברנע), שיוצאים מביתם בישראל למסע שורשים של הרגע האחרון בארץ מולדתו של סמואל – ברזיל. סמואל מחליט לנצל את מעט הכסף שנותר לו ולטוס יחד עם בנו, שחי בסלון דירתו מאז התגרש וסגר את המסעדה שניהל, ועם נכדו שמתנכר לאביו, לברזיל – לצפות במשחקי גביע העולם בכדורגל. סמואל רוצה לחזור אל מחוזות ילדותו ואל חלום נעוריו שהתפספס, רוברטו רוצה להגשים את חלומו – להגיע למונדיאל ולצפות בקבוצה האהובה עליו, ברזיל, ואיתי שמתעב כדורגל, בלית ברירה, מצטרף אל השניים.

המתיחות בין סמואל העוקצני לבנו רוברטו, שטעויות חייו אילצו אותו לחזור ולחיות שוב בצל אביו הדומיננטי, והמתיחות בין רוברטו לבין בנו, איתי, שבז לו בכל דרך, צפות ועולות כשהם שוכרים טריילר ויוצאים למסע רווי תקלות, הרפתקאות ושמחה, אך גם מסע מטלטל בו השלושה לומדים על מורכבותם של יחסים, חמלה, סליחה ואהבה.

הסרט חיכה על המדף לא מעט זמן.

"ב-2014 צילמנו רק את המונדיאל, החוף. שלושה ימים, שלושה אנשים. לקח זמן לגייס את הכסף ורק אחרי שלוש שנים צילמנו את הסרט עם השחקנים. כלומר לפני חמש שנים התחלנו ממש לעבוד על הסרט, והקורונה עצרה את היציאה שלו במשך שלוש שנים".

זה סרט על אהבה לכדורגל?

"הסרט הוא לא על כדורגל. זה סרט מסע של שלושה דורות של משפחה ישראלית-ברזילאית, סבא, בן ונכד, שיש להם מתחים מטענים ומשקעים ופתאום ללא הכנה נוסעים לנסות לראות את ברזיל במשחקים. במקום שנכנסים למשחקי הכדורגל, הם נפגשים עם עצמם והחיים שלהם משתנים מהקצה לקצה".

אז על מה הסרט מבחינתך?

"כל הסרטים שלי, חוץ מ'בדרך אל החתולים' שמבוסס על ספר של יהושוע קנז שמדבר על אישה ערירית , תמיד מטפלים בשלושה דורות. כשהייתי צעיר, הייתי עושה סרטים על זקנה, מוות ושואה, ועכשיו בגיל שלי אני עושה סרטים על אהבה, צעירים וקומדיות", הוא צוחק. "בסופו של דבר הסרטים שלי הם על החיים אבל אני אוהב לדבר על החיים דרך החלק האחרון של הקיום האנושי שזה הזיקנה".

כדורגל בברזיל זה לא רק כדורגל. זו זהות, המשחק הוא הבריחה מהמציאות.

"הברזילאים הם עם שמח שאוהבים את החיים, הקלילות והזרימה, יש להם אופי מאוד מיוחד . כשביימתי את הסרט הייתי צריך להכניס את הדבר הזה לתוך השחקן הראשי אסף גולדשטיין שהוא ישראלי. הוא היה צריך לא רק ללמוד את השפה, אלא ללמוד את הרוח הברזילאית ולנסות להבין את הנשמה הברזילאית".

יש בסרט גם ביקורת על ההתמכרות למשחק על חשבון החיים עצמם.

"ברור, מצד אחד אנחנו אוהבים כדורגל, אבל יש לנו ביקורת על עולם הכדורגל וגם על העולם המודרני. יש משפט בסרט בו האבא אומר לבן שלו 'יש שחקנים שבחודש מרוויחים מה שפועל מרוויח בכל החיים שלו בעבודה'. הקהל מבין שבמרקנסו אנשים קפצו אל מותם או איבדו את כל חסכונותיהם בגלל משחק הכדורגל. יש הרבה ביקורת על כך שאנשים קונים כרטיסים באלפי דולרים, גם אם אין להם כסף. אני הייתי במונדיאלים, וראיתי מאות משחקים , אז אני יודע ומכיר את העולם הזה".

אחת הדוגמאות החזקות לכך היא שכשהמשפחה עולה לקברו של הסבא-רבא, בנו מספר לו קודם כל על המונדיאל שהיה ולא על החיים עצמם.

"זו סצנה שבאה לי תוך כדי שיחה עם שלושת הבנים שלי. אמרתי להם: 'כשאני אמות , אל תבואו לבית הקברות לספר לי על הקריירה והמשפחה שלכם, תבואו כל ארבע שנים לספר מה קורה עם ארגנטינה בכל מונדיאל'. "הבן הבכור שלי צעק עליי 'פאפא, אתה אידיוט' מהתגובה שלו קלטתי שמסתתר פה סרט".

איך בחרת את הילד רום ברנע לתפקיד הראשי? לעבוד עם ילדים זה לא פשוט.

"יש לי המון ניסיון בבימוי ילדים. הילדים מתחלקים לשניים בקולנוע: או שהם נפלאים או שהם ממש לא טובים, אין באמצע. אז כל העניין הוא הבחירה. צריך לדעת לבחור את הבן אדם שמתאים לרוח של הסרט, לסיפור, לדמות. צריך לדעת להקשיב לסרטים של עצמנו".

[*]

(חורחה גורביץ'. צילום: ג'ני קלינקובשטיין)

מה מערכת היחסים שלך עם הילדים שלך?

"יש לי קשר עמוק ומדהים של תקשורת מאוד ישירה, שקופה ופתוחה. אני נותן להם את חופש הבחירה בכל תחום. החיים שלי השתנו ברגע שהבן שלי הבכור נולד. כשהתגרשתי לפני 15 שנה, אני חושב שבאיזשהו מקום ההורות שלי השתפרה. גם אחרי הגירושים, היה לי זמן איכות ואני בקשר נפלא איתם".

איך היה לעבוד עם אנטוניו פטרין שגילם את הסבא, שהוא שחקן ברזילאי שלא ידע כלל עברית?

"נסעתי לברזיל מבלי להכיר אותו. יש לו תפקיד מרכזי, הוא המוביל של הסיפור. בנוסף הוא היה צריך ללמוד עברית כדי להיות בקשר עם הנכד שלו. היה לו קשה, כמעט בלתי אפשרי, כי עברית זו שפה לא פשוטה. ניסינו להקל עליו. וגם שידבר מבטא ברזילאי קיצוני, דווקא אהבתי שנלך עד הסוף עם המבטא".

איך הסרט התקבל במדינות שונות?

"אני אוהב לראות את הסרט עם הקהל, זה שונה מתרבות לתרבות. אני רואה איפה הם בוכים, מתרגשים, נהנים. בכל מקום, הם מגיבים אחרת. הסרט מתקבל שונה בכל תרבות. הכי חשוב לי שהקהל יעבור חוויה רגשית כי ככה אני גם נהנה מהסרטים של אחרים. אני אוהב סרטים שנשארים בלב לכל החיים, או לפחות לכמה ימים, שבועות או חודשים. סרטים שנוגעים, מדברים על החיים, מעוררים שאלות על הקיום האנושי".

מה החזון שלך לעשור הקרוב ?

"לנסות להגשים את החמישה-שישה פרויקטים הקרובים לליבי, כולל סדרת טלוויזיה בדרום אמריקה שהיא פרויקט אישי. היום אני אוהב ללמד ולהעביר את הדרך לדורות הבאים. זו נראית לי דרך מכובדת להתפרנס הרבה יותר מאשר לעשות פרסומות. בסוף אני פשוט אוהב לספר סיפורים אנושיים".