הסרט משקף את המצב בעולם. יש שנאת זרים וזה דבר נורא

הסרט "מבט מבפנים" (N.M.R), שיצא בסוף השבוע לאקרנים בישראל לאחר סבב פסטיבלים מרשים, הינו עוד יצירה קולנועית מהפנטת מבית היוצר של כריסטיאן מונג'יו, מבכירי הבמאים של מה שמכונה "הגל החדש של הקולנוע הרומני" שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2007 על סרטו המופתי "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים".

זהו סרט על שנאת זרים ועל גזענות ועל הפחדים והחששות המלווים מערכות יחסים באשר הם. בפסטיבל קאן האחרון פגשתי את שני השחקנים הראשיים בסרט לשיחה על איך משחקים בקור מקפיא ואיך היה לעבוד עם במאי שדורש הכל משחקניו. מרין גריגורה מגלם בסרט את מתיאס החוזר לכפר הולדתו הקטן ומנסה לשקם את מערכת יחסיו עם בנו ועם אהובתו לשעבר סילה, אותה מגלמת ג'ודית סטייט הנהדרת.

היכן צולם הסרט?

ג'ודית: "הסרט צולם בכפר קטן בטרנסילבניה, מקום יפהפה שנתן לנו השראה. היינו מוקפים בהרים גבוהים ומלכותיים. לפעמים כשהרגשתי שאני יוצאת מאיפוס, הייתי יוצאת לטיול קטן באזור וחוזרת לעצמי".

מרין: "השקט של המקום מאוד התאים לדמות שלי שהיא גם מאוד שקטה. הרגשתי שאני ממש נטמע בנוף הקדומים הזה שפעלנו בהם. הייתה גם הרגשה של בידוד מהעולם, שרק מעצימה את תחושה של חשש וחשד מפני זרים שמגיעים לאותה קהילה מבודדת".

צילמתם בשיא החורף?

ג'ודית: "בהחלט, הסרט צולם בינואר וכריסטיאן, כדי לשמור על אותנטיות, ביקש מאיתנו שלא נלבש בגדים חורפיים מדי כי המקומיים רגילים לקור. כך יצא שבחלק מהסצנות ממש קפאנו מקור. אני זוכרת שבאחת הסצנות בא אלי כריסטיאן וביקש שאנגב את הליפסטיק מהפנים ואני מסבירה לו שאני לא עם ליפסטיק - אלו פשוט השפתיים שלי שקפאו מקור והפכו לאדומות. בחלק מהסצנות הוא ביקש מאיתנו שנדמיין שחם - וזה קצת עזר".

עלילת "מבט מבפנים" עוקבת אחר מתיאס הרומני, עובד במשחטה בגרמניה, שבורח משם לאחר שנגח במנהל העבודה שקרא לו ״צועני מסריח״. מתיאס חוזר לכפר הטרנסילבני הקטן אותו הוא עזב, כמו רוב הגברים בגילו שרוצים להרוויח שכר ראוי, ומגלה שלא ממש ציפו לחזרתו.

בת זוגו לשעבר אדישה אליו, בנו הקטן רודי אינו מדבר ומפחד ללכת לבד בגלל דבר מה שהוא ראה ביער, אביו נמצא במצב שנדמה כמו דמנציה מזדחלת והמאהבת שלו נהנית ממנו כשהוא במיטתה, אך שם זה נגמר. המתחים האישיים של מתיאס משתלבים עם המתחים הגזעיים בכפר, לאחר שהמאפייה המקומית שוכרת לעבודה בשכר מינימום פועלים זרים מסרי-לנקה (מכיוון שהמקומיים לא מוכנים לעבוד בתנאים אלו). הגזענות הקלאסית עולה על פני השטח מבלי שאף אחד רואה את האירוניה האכזרית - אלו שמתגזענים עליהם עונים בגזענות משלהם והמעגל לעולם לא נשבר.

(רון פוגל ושחקני הסרט "מבט מבפנים") מה היה האתגר הגדול ביותר בעבודה על הסרט?

מרין: "להבין מה מצפה מאיתנו כריסטיאן. הוא נוהג לצלם הרבה מאד טייקים לכל סצנה, אז באיזשהו שלב אחרי אתה כבר מתחיל לתהות מה באמת נדרש ממך והאם קלעת לדעתו. הוא דוחק בך עוד ועוד ומבקש ממך לשנות טון או הבעת פנים ולפעמים אפילו את הטקסט. אחרי עוד עשרה טייקים אתה מרגיש שאתה מאבד שליטה וחושב 'מה לעזאזל אני עושה פה?' ורק אז אתה משתחרר ומשחק ברמה שכריסטיאן מצפה ממך".

ג'ודית: "אני חושבת שמרין הוא בר מזל אם בסופו של דבר הוא הרגיש טוב עם הסצנות שלו. אני אף פעם לא הגעתי למצב שחשבתי שאני בסדר לגמרי וחוסר הנוחות הזה דחף אותי לנסות שוב ושוב לתת את כל מה שאני יכולה בסט. מבחינה גופנית אני רגילה לקור ולעבוד בתנאים קשים, אבל הקשיים האמיתיים היו פסיכולוגיים ורגשיים. כשלא הייתי על הסט הרהרתי רבות בתפקיד שלי - אישה שנמצאת במקום קטן ושמרן, מקום רווי שנאה ושואלת את עצמה כל הזמן לאן היא הולכת מכאן. ההרהורים האלה הכניסו אותי לפעמים ממש לדיכאון. כשחזרתי לצלם, ובעזרתו של מרין שהוא הפרטנר הכי טוב שיכולתי לקבל, התחלתי לחזור לאט לאט לעצמי".

מה הסצנה שהייתה הכי קשה לצילום?

ג'ודית: "הסצנה שבה אנחנו שוכבים ערומים זה לצד זו במיטה אחרי ששכבנו. זו הייתה הסצנה הכי קשה עבורי ששיחקתי בחיי. בדרך כלל כשאני משחקת, אני מנסה לשכוח בכלל מהמצלמה. בגלל שזו סצנת עירום הראשונה שלי בחיים, מצאתי את עצמי מאד מודעת למצלמה, עד כדי כך שאפילו שכחתי ממרין ששכב סנטימטרים ממנה".

מרין: "היא הייתה נהדרת בסצנה, מאוד טבעית, ואני חושב שזו אחת הסצנות היפות בסרט בסופו של דבר כששנינו גלויים לחלוטין לצופה".

אתה מגלם דמות שרוב הזמן שותקת. המעשים שלך מדברים ובעיקר הנוכחות הפיזית שלך. האם זו הייתה הכוונה מלכתחילה - שתהיה דמות שרב הנסתר בה על הגלוי והסאב-טקסט שלה חשוב לא פחות מהטקסט שלה?

מרין: "מה שציינת זו בדיוק הנקודה המרכזית בתפקיד שלי. אני כל הזמן רציתי ליצור יותר עם הדמות שלי ולהכניס הרבה מעצמי בתפקיד. כריסטיאן אמר לי שהוא רוצה בדיוק היפך. הוא רצה שהדמות שלי לא תבטא ולא תביע רגשות. הוא ראה את הדמות שלי ככזו שבעצם לא עושה כלום. מעין משחק של נוכח-נפקד. זה היה די מתסכל בהתחלה - הוא אמר לי: 'אל תשתה יין, אל תזוז, אל תחייך'... עד שהבנתי באמת שבסופו של דבר הצופה צריך לפענח את הדמות שלי. הבנתי שאני צריך לסמוך על הבמאי לגבי פיתוח (או אי פיתוח) הדמות".

אי אפשר שלא להזכיר את הסצנה בליבו של הסרט שאורכת 17 דקות ללא שום קאט עם יותר מ-20 דמויות שמדברות שבה נאספים אנשי הכפר בכנסייה כדי לדון בעובדים הזרים שהגיעו לכפר. האם כל מה שמופיע על המסך הופיע בתסריט? זה נראה כמו אימפרוביזציה.

ג'ודית: "הסצנה כולו נכתבה מראש והלכנו לגמרי לפי התסריט. ידענו לפי שניות ממש מתי להגיד כל אחד את השורות שלו. כריסטיאן רץ בין האנשים וממש ניהל את הסצנה כמנצח מנוסה".

אחד הנושאים המרכזיים בסרט הוא האינטראקציה בין תושבי הכפר לבין עובדים זרים. האם הסרט הוא הגזמה או שיקוף של המצב בימינו ברומניה?

ג'ודית: "ראשית, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי. מעבר לכך הסרט בהחלט משקף את המצב ברומניה ולצערנו גם במקומות רבים בעולם. שנאת זרים היא דבר נורא ויש להוקיע אותה. אם הסרט יצליח לגעת באנשים ולגרום לאיזשהו שינוי, אז כבר עשינו את שלנו".