Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: היטלר עצמו לא מעניין

לייצוג השואה יחס מיוחד בתרבות הפופולרית, אך בשנים האחרונות זיכרון השואה מתחיל לקבל ייצוגים אחרים במגוון ז'אנרים. דוגמה לכך היא הקומדיה השחורה "השכן שלי אדולף" של הבמאי הישראלי לאון פרודובסקי ("חמש שעות מפריז") שיצאה לאחרונה בבתי הקולנוע. הסרט עוסק בניצול שואה נרגן (דייוויד היימן) בדרום אמריקה של 1960 שמשוכנע כי שכנו החדש (אודו קיר) הוא לא אחר מאדולף היטלר. בעקבות הממצא פונה פולסקי לשגרירות הישראלית שמחליטה להתעלם מדבריו. לאור חוסר העניין שהם מביעים, פולסקי נחוש בדעתו לצאת למבצע בילוש עצמאי כדי להוכיח את טענתו.

נתחיל בשאלה הקלישאתית והמתבקשת – איך הגיע אליך הרעיון?

"הוא הגיע בצורה טיפה מוזרה: כשחזרתי מפסטיבל ברלין לפני 12 שנה, חבר טוב – דמיטרי מלינסקי – שיתף אותי באסוציאציה שעלתה לו; הוא אמר לי – 'זוכר את הסרט 'הנערים מברזיל?' (סרט מד"ב/מותחן מ-1978 בכיכובו של לורנס אוליבייה כצייד נאצים מזדקן שמגלה על מזימתו של ג'וזף מנגלה ליצור מחדש את הרייך השלישי – ד"ע) כל הקונספירציות שם, מה איתן?'. אני בכלל חשבתי - מה לי ולהיטלר עכשיו? ומי לא נגע בזה כבר? ואז באותו הלילה, התחלתי לחשוב דווקא איך סבתא שלי ניצולת השואה חושבת על היטלר , איך היא תופסת אותו. היטלר עצמו לא מעניין – הוא אניגמה. הבנתי שיש כאן בעצם מקום לסיפור על לאומים, על שכנות, בדידות, זיכרון; ניגע באויב, אבל קודם נעשה לו דמוניזציה ואז האנשה. מכאן דמיטרי ואני התחלנו לכתוב".

ייצוג השואה במדיה בשנים האחרונות התקדם מייצוג אחד דרמטי, דוגמת "רשימת שינדלר" – לזוויות שונות וחוצות ז'אנרים: "ג'וג'ו ראביט", "ממזרים חסרי כבוד", "ציידים" הן רק כמה דוגמאות לכך. מנגד, עומדים אלו שקוראים ליצירות אלו "ביזוי זיכרון השואה". עד כמה השיח הזה השפיע על תהליך היצירה שלך?

"תראה, זה אכן סרט שמתעסק בשואה אבל ההגדרות פחות מעניינות אותי – זה יותר סרט שמתעסק בשאלה של הזיכרון שאחרי. התסריט נכתב במשך כמעט 10 שנים, אז זה נכון שאתה מתבגר, משנה רעיונות, כותב אותו כפי שאתה מרגיש עכשיו, אבל הוא תמיד נותר בראש שלי בתור קוריוז, בגדר בדיחה. לא באמת חשבתי עליו אף פעם כדבר חתרני או מסוכן, אלא באמת כקומדיה אפלה על זיכרון השואה. גם לזה כמובן יש מחיר. אבל אני חושב שבאמת בבסיס העניין לא התיימרתי לייצר סאטירה ולשבור פרות קדושות; את זה 'החמישייה הקאמרית' כבר עשתה מצוין." גם לאודו קיר וגם לדיויד היימן יש עבר של ניסיון עם סרטי שואה – קיר גילם את היטלר מספר פעמים לאורך הקריירה שלו (כולל ב"ציידים") ואילו היימן כיכב, בין היתר, ב"הנער עם כותונת הפסים". מאיזה שלב ידעת שאלו השחקנים שרצית ללהק? איך היה לעבוד עמם?

"עשינו דרים קאסט מההתחלה, חצי בצחוק כזה, ואודו קיר באמת היה שם כל הזמן. הבנו גם לאורך הדרך שאין הרבה שחקנים דוברי גרמנית בני 70 פלוס. כשהגענו לגרמניה הבאנו שזו תעשייה די מסוגרת ואלו אותם השחקנים שנים רבות, זאת אומרת שבאמת אין יותר מדי אופציות בגיל הזה – או לפחות אופציות שהן לא Non-actors, ולא רציתי לעבוד בפרויקט הזה עם כאלו. כך יצא שקיר באמת תפס – וזה אדם שגדלתי עליו והבנתי שגם אם הוא לא דומה ממש להיטלר, אז הזרות הזו שלו, העיניים המאיימות יכולות לעשות לחלוטין את העבודה; זה מה שהוא עשה בכל הסרטים הגדולים שהוא השתתף בהם (קיר שיחק במרבית סרטיהם של לארס פון-טרייר ואנדי וורהול – ד"ע), אז למה שזה לא יעבוד אצלי? לגבי דיוויד, אכן ראיתי את 'הנער בפיג'מת הפסים' וגם סדרה שהוא עשה לפני כמה שנים בשם 'טאבו' לצד טום הארדי וראיתי בשני הפרויקטים איך הוא מגלם אדם כבוי, דרוס, שהחיים התנכלו אליו - וזו באמת הדמות של מר פולסקי; אז פניתי אליו וככה זה קרה".

האם מראש דמיינת את הסרט כסרט בינלאומי? האם הפקה כזו מערימה קשיים אחרים מהפקה בארץ?

"זה היה אמור להצטלם בחו"ל בעיקר בגלל שקשה להרים את זה בארץ ושנית בגלל שהסיפור לא בארץ. הסתובבנו בהרבה מדינות דוברות ספרדית - האיים הקנריים, לדוגמה – והבנו שמבחינת ארכיטקטורה אורבנית, הבתים בכלל לא מתאימים לאלו שאנחנו דמיינו. כך הגענו לחברת הפקות ארגנטינאית, והיא הזמינה אותנו לסניף שלה בקולומביה. מצאנו שם שטח לרעייה, שהיה גדול מספיק בשביל להכניס את שני הבתים בו, והתחלנו לבנות. מה שבעיקר גילינו שקולומביה זו מדינה מדהימה, עם אנשים אדיבים, נחמדים, שבעיקר רוצים לעבוד. הדבר שהם הכי התלהבו ממנו כשהתחלנו לצלם הוא העובדה שהסרט לא עוסק בסחר בסמים כי זה הסטריאוטיפ שהם הכי סובלים ממנו וגם שונאים אותו. ממש לפנינו אותו צוות הפקה צילם את 'לשחרר את שולי' באותו המקום, ואחרינו הוא צילם את 'קרתגו' – אז בכלל היה כאן רצף של צירופי מקרים".

מה אתה מרגיש שלקחת איתך מההפקה הזו?

אני חושב זה שני צדדים לאותו המטבע – כשאתה מאמין במשהו והולך איתו עד הסוף, אז כנראה שמראש זה נועד להיות; מצד שני, זה באמת סרט שרוב האנשים סביבי לא האמינו שיצא לפועל. 'למה תסריט כזה מתיימר? ומה ישראלי בזה בכלל?' זה שאלות ששמעתי לא פעם. הוכחתי לעצמי שאם אני מאמין במשהו - זה באמת ייצא לפועל. כל זאת כשלא באמת לא ידעתי מה יקרה מחר, לא ידעתי שכמובן הקןרונה תצוץ ותדפוק אותנו שנתיים אישית ומקצועית. בסופו של דבר, אני כן מודה מאוד על החוויה".

מה הלאה עבורך?

"אני עובד על גרסה ארוכה לסרט קצר שעשיתי לפני כמה שנים – 'ברוכים הבאים ומשתתפים בצערכם' – שהוא מעין קומדיה מוקומנטרית, ספק טראגית, על ליל העלייה שלי ארצה. שנים אני עובד על השכתוב של זה לפיצ'ר וכרגע יש לי דראפט די סביר, שכבר מגולל את סיפורן של כמה משפחות שעולות לישראל ונתקעות באולם הקליטה בליל מלחמת המפרץ. אז מקווה באמת שזה ימשיך ככה".