מוות רשלני: מנהל קבוצת הקולנוע שנחשד כמחבל ונהרג מאש כוחותינו

בשש בבוקר ביום שבת הארור, ה-7 באוקטובר, החל עדי אוחנה את משמרתו בחברת החשמל באשקלון. הוא היה אמור לסיים אותה בשלוש, אך בשל ההתראות הרבות שהתקבלו על מחבלים באזור, עדי וחבריו לא הורשו לצאת מהעבודה. גם כשהיה שרוי במצב של אי-ודאות ופחד של ממש, חשב אוחנה על קבוצת הפייסבוק אותה הקים וניהל לאורך השנים - ״האמנות השביעית VIP קולנוע וטלוויזיה״.

"בשבת לפני הצהריים הוא התכתב איתי מהמשמרת שלו בתחנת הכוח להתייעץ לגבי אופי הפעילות ביום אסון שכזה", מספר איציק רצימור מנהל שותף בקבוצה. "הוא אמר לי שהוא מעדיף לחסוך ממני מידע, אבל שאתכונן לכך, שהאסון גדול בהרבה ממה שאני חושב". "לאחר תחילת האירועים הקשים הוא שאל אותי אם כדאי לעצור את פעילות הקבוצה או לתת לאסקפיזם לתת סיוע נפשי לחברים", מוסיף ליאור אללוף מנהל נוסף בקבוצה. "השיחה בינינו הסתיימה כשאמרתי לו 'תשמור על עצמך' והוא באופן שהכי מתאים לו, הגיב לי באימוג׳י של לב. לא ידעתי שבחזרה מהמשמרת ייקרה הדבר הכי ארור".

בשעה 21:00 לאחר 16 שעות עבודה, התקבל אישור לשחרר את העובדים ועדי יצא עם רכבו הפרטי מחברת חשמל לכיוון ביתו שבמבקיעים. בדרך לביתו נתקל במחסום, שבדיעבד התברר כמחסום של מג״ב. על פי עדים שהיו במקום, מדובר היה במחסום לא מסומן באזור חשוך והחיילים במקום היו רעולי פנים, חמושים ועם פנס בלבד. כך החלה עוד טרגדיה בשורה ארוכה מנשוא של טרגדיות ביום הזה, אך כזו שיכולה הייתה להימנע.

עדי היה משוכנע שמדובר במחבלים וניסה לעשות פרסה וכוחות הביטחון ירו בו מטווח קצר, בעקבות טעות בזיהוי גם מהצד שלהם. "זה היה מוות רשלני. רכב ישראלי, אזרח תמים, למה לא יכלו פשוט לירות בגלגלים?", אמרה אחייניתו רותם שפשק, העובדת כשוטרת, לאחר האירוע. "הוא הבין את גודל השעה לפני שאנחנו הבנו", אומר רצימור. "אני חושב שזה גם גרם לכל האירוע כי הוא היה בפאניקה וגם החיילים וזה יצר אי הבנה מאוד קשה".

(עדי אוחנה. צילומים: באדיבות המשפחה)

לעדי, בן זקונים לסילביה וז׳וז׳ו אוחנה, היו שלוש אהבות: הראשונה היא בתו יובל בת ה- 9 שהייתה כל עולמו ומקור גאוותו. "ליבי עם יובל שיש לי בת בערך בגילה. ראיתי את האהבה הענקית ביניהם וזה מוסיף עוד כאב שהגוף כבר לא יכול להכיל", משתף רצימור. "הוא היה איש מיוחד ואב חד הורי לילדה מדהימה והקשר ביניהם היה מטורף", מוסיף אללוף. ימים לפני מותו ביום ההולדת 9 שלה, עדי פירסם את המילים הבאות על הקיר שלו ליובל - "תודה עלייך, תודה על הזכות להיות לך לאבא, תודה על שנייה וכל דקה שלנו ביחד. תודה על שמילאת לי את הלב ותודה על האור והשמחה שאת מפיצה לי בחיים.. תמיד תזכרי שאבא פה בשבילך".

השנייה היא כדורסל – עדי היה אדם מוכר באשקלון מהיותו מאמן כדורסל במחלקת הנוער של אליצור אשקלון, שבה גם שימש מנהל מקצועי ובהמשך עבר לתחום השיפוט. "כמו בכל דבר שהוא נגע בו בחיים, זה לא רק הידע המקצועי הבלתי נגמר של האיש שהרשים אותי, זו כמות הלב והאהבה שהיתה לו למשחק שהזכירה לי למה גם אני אוהב כל כך את אותו משחק בדיוק", משתף אללוף. האהבה הגדולה השלישית של עדי הייתה קולנוע וטלוויזיה בשורה של קבוצות אותן הקים, עד לאחרונה שהפכה לאחת מהקבוצות הפורות בתחום המונה 8,000 חברים המפרסמים עשרות תכנים מדי יום. יחד עם חברי הקבוצה, היה עדי אחראי לסקירות על סרטים, סדרות, שחקנים ובמאים שכל כך אהב, פינות מיוחדות שעלו מדי יום, ובה הוא חלק את הידע הנרחב שהיה לו. לאחר מותו הופתעו חברי הקבוצה כשעלו מספר פוסטים אותם פרסם. הסיבה לכך היא שהוא הכין מראש פוסטים וחומרים עתידיים שעלו באופן מצמרר כשהוא כבר אינו בין החיים. "זה רק שיקף לנו את מה שידענו - כמה עדי השקיע מזמנו בניהול והעשרת הקבוצה, לא רק ביומיום אלא גם בחשיבה עתידית", מציין רצימור.

רצימור הכיר את עדי בזכות אהבתם המשותפת לקולנוע. הוא החל לכתוב לפני כשבע שנים בקבוצה אחרת שעדי ניהל ועבר איתו לקבוצה החדשה שהקים "האמנות השביעית". "הוא היה האיש החשוב במערכת, לא רק בגלל הפינות הקבועות היומיומיות של תוכן, אלא מכיוון שדאג שגם אחרים יבואו לקבוצה כדי לכתוב ולהעשיר. הוא השלד שעליו ישב הכל וגם דרכי הדם שמעבירים דם וחמצן בקבוצה הזו. היו לו את התכונות האלה - מנהיגות ואמינות", מספר רצימור. "זה היה המקום שבו הוא חש יצירתי ועשה את מה שהוא אוהב".

חבריו של עדי מוסרים שתמיד כינו אותו ״הענק העדין״ משום שהיה מאוד גבוה ועם לב רך ועדין. "עדי היה בחור באמת מיוחד, אני יודעת שזה נשמע קלישאתי אבל זו האמת - הוא היה אדם רגיש, אכפתי, טוב לב. דאג להוריו ולבתו בכל ליבו והם היו הכל בשבילו. עדי תמיד פרגן לחברי הקבוצה, תמיד ידע למצוא את הטוב באנשים, הוא היה עם נפש עדינה וטובה", מספרת לימור רובין מנור, מנהלת נוספת בקבוצה.

עד כמה הוא היה מעורב בתכנים שעלו ומול הכותבים?

לימור: "הוא הקים את הקבוצה מתוך אהבתו הגדולה לקולנוע והרצון ליצור מקום מעשיר ומעניין עבור כל חובבי הקולנוע. הוא השקיע בה המון, חלם שהיא תהיה גדולה ושכולם יכירו אותה. הוא תמיד שיתף אותי שהחשש שלו הוא שהקבוצה פתאום תפסיק לייצר תוכן, היא הייתה כל כך חשובה לו. אז הוא יצר בעצמו כל מיני פינות קבועות, פעילויות, כל דבר שהוסיף עניין ושמר על הקבוצה שתמשיך להיות פעילה. גם בתקופה שהייתי פחות פעילה, לאחר שילדתי, הוא עודד אותי לחזור לכתוב כי הוא אהב את הכתיבה שלי. כשכן הייתי משתפת משהו בקבוצה, הוא היה כותב לי הודעה פרטית 'תראי איך אוהבים את הטקסטים שלך! תכתבי עוד'. הוא פשוט היה בחור שתמיד פרגן לאנשים, אמר מילים חמות ואוהבות".

ליאור: "הוא הכיר את כל אחד מחברי הקבוצה, הוא חשב עליהם יומם ולילה, על איך לבדר אותם ואיך לבנות להם מקום בטוח שבו יוכלו לחוות ולחלוק את האהבה לאמנות השביעית ואמנויות אחרות. הוא היה ידען קולנוע של כל התקופות והז׳אנרים שפשוט גרם לי לסוג של קנאה בכל פעם מחדש. כל פוסט שהוא העלה היה השילוב המדויק ביותר בין שכל לרגש שאפשר להעלות על הדעת".

איך בקבוצה הגיבו כששמעו על מותו?

לימור: "כולנו מרגישים כעת כמה הוא חסר, אני מרגישה ממש חור שחור בקבוצה. החברים המקסימים ממשיכים לכתוב, בדיוק כפי שעדי היה רוצה, אני מאמינה שזו הצוואה שלו. לי עדיין קשה לכתוב, אבל מקווה שבשלב מסוים אצליח רק כי אני יודעת כמה זה היה חשוב לו, הוא כל כך אהב את הקבוצה הזו ורק רצה להמשיך לשמור עליה תוססת ומעניינת".

ליאור: "באופן אישי אני מרגיש שהוא השאיר אותנו כסוג של יתומים, אלפי חברים בקבוצה הזו הפכו לסוג של משפחה, משפחה שאיבדה את אבא שלה".

איציק: "כשהעלינו את הפוסט על מותו התגובות היו 'אתם לא עוזבים אותנו, אתם לא מפסיקים'. אתה מרגיש שיש עליך אחריות. עדי היה נותן את הנשמה לקבוצה, הוא הפך אותה מתחביב לדרך חיים וזה הפחד הגדול שלנו – איך נעמוד בקצב שלו? הוא מצא זמן גם לגדל ילדה כגרוש, גם לעבוד במשרה מלאה וגם להמשיך כמו בולדוזר בקבוצה. היא הייתה חשובה לו. הוא הביא את האהבה שלו לדבר ויצר שמורת טבע שאנחנו נצטרך לשמר אותה".