רוצים להראות זווית אחרת מזו של האנשים שנרצחו, את אי הצדק מהצד השני

במשך שני העשורים האחרונים הבמאי המצליח ג'ונתן גלייזר ומעצב הסאונד ג'וני ברן הספיקו לבנות קשר מקצועי עמוק "שמבוסס על אמון הדדי", לאחר שעבדו יחד על פרויקטים שונים כשהאחרון ביניהם היה "מתחת לעור", שיצא בשנת 2013. עכשיו הם התאחדו שוב, יחד עם הסאונד מיקסר טארן ווילרס, לבניית עולם או יותר נכון "עולמות מקבילים" בסרט החדש זוכה האוסקר בפרס הסרט הבינלאומי והסאונד "אזור העניין". בראיון, שנערך לפני הזכייה המדוברת, שוחחתי עם שני מעצבי הפסקול זוכי האוסקר על העבודה עם הבמאי הקפדני ("אין אצלו קיצורי דרך"), תהליך המחקר שהקדים את בניית הפסקול ("קראנו כל ספר שיכולנו בנושא") והתגובות של הקהל לזווית החדשה להיסטוריה.

כשמדמיינים סרט שואה קלאסי המראה הראשון שעולה לראש זה תיאורי זוועות, שוטים שמראים את האימה, את החיים במחנות, - מדימויים ויזואלים של אסירים כחושים בכותנות פסים ועד לעינויים ששמענו עליהם בשיעורי ההיסטוריה. בסרטו החדש של ג'ונתן גלייזר, הוא החליט להציג את תרחישי האימה בזווית מעט שונה - "הוא ביקש ממני להציג לו איך 24 שעות באושוויץ נשמעות", מספר ברן על המחשבה שהניעה את הבמאי ובסופו של דבר תפסה חלק מהותי יותר ממה שתוכנן. "הוא דיבר על עולם שלא רואים, אלא רק שומעים ושזה יהיה האזכור המרכזי לאימה. ידענו שיהיו רפרנסים ויזואלים אבל בדראפט הראשוני זה תפס מקום קטן יותר מהתוצר הסופי, רצינו בכלל לבנות פסקול מוזיקלי מצמרר ואז הבנו שדווקא הסאונד ה'תעשייתי' המורכב יביא לתוצאה אמינה ומצמררת יותר".

על אף שמדובר בסרט בריטי, הוא דובר גרמנית כי הסרט עוסק במשפחת הס. לאבי המשפחה קוראים רודולף, לאשתו הדוויג והם התגוררו בבית פרטי עם חצר ירוקה שאדמתה הייתה פורייה, הייתה בה בריכה וגן שעשועים שבהם ילדיהם וחבריהם יכלו להשתעשע. האישה התעניינה באופנה כאשר מהצד השני של חומת החצר הבעל היה עסוק בעבודתו כמפקד מחנה ההשמדה אושוויץ.

בסרט אין אפילו יהודי אחד. אין צילומים של הזוועות המתרחשות באושוויץ, לא תצפו בהוצאות להורג או בתור של אנשים לתאי הגזים. מדי פעם יהיו ברקע צעקות או קולות בכי, יריות, השמיים ייצבעו אדום בלילות, עשן סמיך יעלה מהארובות ויכסה את השמים, אפר ינחת בגינה או יזרום בנהר הסמוך לצד שאריות של עצמות הנשטפות במים. הדוויג תמדוד בגדים של נשים שנרצחו במחנה ותבחר לעצמה מעילי פרווה. משפחת הס המאושרת תחיה בשקט ושלווה פסטורליים להפליא, כאשר לצידם מתרחשת אחת הזוועות הגדולות ביותר בתולדות האנושות.

אל ברן הצטרף טארן ווילרס ויחד הם החלו במלאכת בניית העולם הנוסף של הסרט. "יצאנו למסע של חקר" מספר לי ברן, "הבנו שיש לפנינו הרבה עבודה". בתחקיר שארך חודשים וכלל קריאה של חומרי עיון בנושא וצפייה בסרטים, השניים סימנו לעצמם למטרה לבנות רשימה שתכלול את האירועים שהתרחשו בתוך המחנות ויכולים להוות שכבת סאונד פוטנציאלית. "היו בין 80-90 יריות של גלוק 11 ביום, לתאי הגזים היה סאונד שונה מהמשרפות, היו הליכות של אסירים שהיו מנוגדות לצלילי האופנועים של הקצינים. ניסינו להבין איך נשמעות הדלתות ומי האנשים ה'מפורסמים' שאולי ביקרו במחנה בתקופה הזו ואיך הם נשמעו", מפרט ברן. "היה בזה הרבה מאוד רגש, צריך להבין איך נשמעות צעקות של אסיר שחוזה ברצח אחרי שחברו הסתכל לכיוון הלא נכון ונורה במקום", מוסיף ווילרס, "סאונד של אדם שמת בסרט של ברוס וויליס שונה מסאונד של אדם שנרצח בשואה".

כחלק מהתחקיר והניסיון לבנות את העולם שאלתי את השניים את השאלה המתבקשת – האם ערכתם סיור במחנה? התשובה של השניים לצערי, לא הפתיעה מדי ואפיינה מאוד את תחושת ה"סנופלייקיות" המתקבלת מהסרט. כזו שמנסה להימנע מהאימה כדי לא לפגוע בקהל הרגיש מדי, קהל ברחבי העולם שבניגוד אלינו לא "התרגל" לשמוע על הזוועות מגיל צעיר. טארן מספר כי ביקר באזור כיוון וסט הצילומים היה קרוב למחנה והם יכלו לראות אותו ממקומות מסוימים, ג'וני לעומת זאת הדגיש כי לאחר העבודה המרובה על הסרט (כשנתיים וחצי) הרגיש שהוא "צריך היה כמה רגעים לנשום מהנושא הקשה הזה".

איך זה בא לידי ביטוי על הסט או בחדר העריכה?

ווילרס: "ג'ונתן מאוד קפדן והאותנטיות חשובה לו. בדרך כלל בסרטים אנחנו רגילים לשמוע רק את האנשים מדברים או שכבה אחת של סאונד. פה זה היה החלק הפחות מהותי, גלייזר הסביר לנו שהדיאלוג הוא נסיבתי וביקש שלא נוריד כלום, דיוק עד לפרטים הקטנים. רצינו להעביר את הרעיון של חיי שגרה – שומעים הכל, מצעדים של ילדים שרצים בבית ועד להזזות של שמיכה".

אז איך בונים סט שבנוי לצרכים האלה?

ווילרס: "זה היה האתגר האמיתי. מי שצופה בסרט מבין שאי אפשר היה להשתמש בבום כי צילמנו עם 10 מצלמות שרצו במקביל והמרחב היה פנוי לשחקנים כדי לאלתר טייקים של שעות, ולכן היינו צריכים לרשת את הבית. החבאנו רשת של מיקרופונים וכבלים דרך התקרה וכך גם הפרספקטיבה של הסאונד מתאימה למה שרואים".

ברן: "יש סצנות של ילדה שרוכבת על אופניים, זה מבוסס על ילדה פולניה אמיתית שהחביאה תפוחים לאסירים במחנה. האופניים ששומעים ורואים בסרט זה האופניים המקוריים שלה. אמני הפולי בילו יום שלם ברכיבה וניסיון להקליט את הסאונד".

ואיך הייתה העבודה עם ג'ונתן? ציינתם קודם שהוא קפדני.

ברן: שאלה הבאה.

עד כדי כך קשוח?

ווילרס: "אנחנו צוחקים כמובן, זה היה מדהים אבל הוא אמן וזה בא לידי ביטוי בכמה שחשוב לו להיות מדויק. ההיכרות הראשונית שלי איתו הייתה מפחידה כי ידעתי שהוא דורש הרבה, אבל מאידך הוא דוחק בך לעשות את העבודה הכי טובה שעשית בחיים".

ברן: "מהניסיון שלי איתו, אם מנסים לעשות קיצורי דרך הוא תמיד מגלה את זה ומכריח אותך לעבוד על זה מההתחלה. זו עבודה קשה אבל מתגמלת. הוא יודע להעריך את העבודה ואת הידע ואני מרגיש שבנינו יחד אמון, שהוא סומך עליי מספיק להשיג את מה שהוא צריך בדרך שלי".

אי אפשר להתייחס ל"אזור העניין", מבלי לציין את הנאום של הבמאי מטקס האוסקר שעורר סערה גדולה ברשת – "אנחנו ניצבים כאן כאנשים המתנגדים לניכוס של היהדות ושל השואה בידי כיבוש, אשר הוביל לסכסוך שפגע בכל כך הרבה חפים מפשע. בין אם אלו הקורבנות של השבעה באוקטובר בישראל או של ההתקפה המתמשכת בעזה". אלו הן מילים די מכעיסות, בייחוד במציאות שבה אנו נמצאים מזה חמישה חודשים. יש בהן תחושה של התחמקות, אולי מעט היתממות ונכון אלו הם קולות שניתן לשמוע גם אצלנו, אבל כשהן יוצאות מפה של אדם שאינו חי את המורכבות בעצמו אלא רק מביט בה מהצד חוזרת תחושת ההצטדקות המודרנית, שבאה לידי ביטוי גם בסרט ומבלי לשים לב עולה גם בשיחה עם שני מעצבי הפסקול.

בעוד שעולים קולות מסביב לעולם שמכחישים את נושא השואה, בוחר גלייזר דווקא לפנות לכיוון אחר מהחלק המצמרר שדובק בנו – החלק הוויזואלי. במקרה הזה, נופלת האחריות לתת לקהל את תחושת האימה על אנשי הסאונד שמספרים כי הבינו שהם צריכים לדייק כדי "לתת את הכבוד הראוי לניצולים ולקורבנות". אבל ביקורת שעולה היא הקרדיט הרב שהשניים נתנו לקהל ולידע המקדים שהוא מגיע איתו על אושוויץ והשואה. "לא רצינו להראות תמונות שינסו לשחזר את מה שקרה באושוויץ כי זה חומר קשה לצפייה בשביל הקהל, הסתמכנו על זה שהסאונד עובד טוב בלייצר תמונה בראש", מצהיר ברן.

אתם לא מרגישים שזה מאבד את האפקט של האימה אם אדם לא מכיר את כל אותם הדברים שחקרתם? אצל הקהל בארץ זה שונה כי אנחנו לומדים על זה מגיל מאוד צעיר אבל מה לגבי קהל צעיר מסביב לעולם?

ברן: "אנחנו מקווים שהם ירצו לחקור יותר על מה שהיה שם. בסוף רצינו ליצור איזון, אין לנו כוונה להציג תמונות קשות. אנחנו מאמינים שהעובדה שהסרט מועמד להרבה פרסים תתן לו פרופיל גבוה שיאפשר לצעירים לחפש את האמת על מה שקרה".

ווילרס: "סרטי שואה הם לרוב על הזוועות, הם עובדים על הטרור והאימה וזה גורם לאנשים לראות את הסיפור מהפרספקטיבה של האנשים שהיו שם. אנחנו רוצים להראות זווית אחרת מזו של האנשים שנרצחו, את אי-הצדק שנעשה אבל בזווית מהצד השני. אני רוצה שהקהל יסיק את המסקנות על מה שקרה וייצור את המחשבות שלו בנוגע לזה לבד".

מה יש לכם למסור לקהל הישראלי שיצפה בסרט?

ברן: "אנחנו מקווים שהם ירגישו שטיפלנו טוב בנושא הזה עם הכבוד שמגיע לו".

ווילרס: "זה נושא רגיש, אה? אני מקווה שהקהל לא ירגיש שאמרנו לו 'זה איך שזה היה', אלא שהוא יוכל לקחת את זה לפרשנות שלו".