Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אחרי שאיילת נרצחה, חשבתי שאין לי מקום לאנשים

כשליה אללוף ודריה רוזן נפגשו בזמן שהמתינו לאודישן לסרט ״קרוב אלי״ של תום נשר, השתיים לא דמיינו איך החיים שלהן הולכים להשתנות - מזכייה בפרס יוקרתי בפסטיבל טרייבקה כנגד כל הסיכויים, הכבוד של זכייה באופיר והזכות לייצג את ישראל באוסקר ועד החברות המדהימה שנרקמה בין השתיים - ״זו המתנה הכי גדולה שלנו״, הן מספרות.

כשמתיישבים אל מול שתי הכוכבות הצעירות בן רגע נשאבים שוב לסרט, עם דינמיקה שמזכירה את הדמויות אותן הן מגלמות, קשה להאמין שאללוף ורוזן לא הכירו עד לפני שהגורל בדמותה של תום נשר הפגיש בין השתיים. ״אכלתי שניצל בבגט ואז באה מולי הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ישר נחנקתי מהשניצל״, מספרת רוזן על הפעם הראשונה שבה ראתה את מי שתהפוך לאדם הכי קרוב אליה בחודשים שלאחר מכן. מהזווית של ליה הסיפור דווקא היה אחר: ״לפני האודישן לא יכולתי לאכול מהחרדה, הבטן התהפכה לי. הגעתי וראיתי את דריה ואמרתי לעצמי ׳כמה מגניבה הבחורה הזו יכולה להיות שהיא כל כך בצ׳יל?׳״ ומשם כפי שהן אומרות יחד בתזמון מושלם: ״זה היה קסם, כאילו כל הכוכבים הסתדרו״.

בסרט מגלמות השתיים הפכים שונים לחלוטין - עדן, בחורה צעירה ונועזת שאיבדה את אחיה הצעיר, נתי. היא חיה את החיים הפרועים בתל אביב ומנהלת מערכת יחסים עם בחור נשוי שמבוגר ממנה בכמה שנים. היא כועסת על אמה ובאופן קבוע מותחת את הגבולות. מאיה בת זוגו של נתי, לעומתה היא בחורה שקטה ושקדנית. היא שקטה ותמימה יותר ובעיקר מהופנטת מהעולם הגדול והממגנט של עדן.

(ליה אללוף ודריה רוזן בסרט "קרוב אלי". צילום: שי פלג)

לאודישן הגיעו כל אחת מנקודת פתיחה אחרת - דריה, שדרנית בגל״צ ושחקנית מתחילה הגיעה להיבחן לדמותה של עדן. ״היום זה נראה לי כמו הדבר הכי מופרך שיש״, היא מספרת. ״מהר מאוד תום קלטה אותי ואמרה ׳מה אם תיבחני לתפקיד של מאיה?׳. התאהבתי בדמות. הייתה בי דחיפות פנימית לעשות את זה״. אצל אללוף, שעד אותו רגע הייתה מול המצלמה רק כדוגמנית, שמעה על התפקיד מהסוכן ו"נכנסתי לאובססיה״ היא נזכרת, ״הרגשתי את עדן בתוכי, לא היה סיכוי שלא אעשה את הדבר הזה״. כהחלטה נועזת היא החליטה לשלוח לתום מכתב. ״היו שם כל מיני סוגים של איומים״, היא צוחקת, ״בעיקר כאלה שמבהירים כמה שעדן זו אני או מבחינתי למות״. המעשה הזכיר לתום את דמותה של עדן והדגיש את נקודות החיבור בינה לבין ליה.

התפקידים הקודמים שלכן ברדיו ובדוגמנות סייעו לכם להתמודד עם התפקיד?

ליה: "הדוגמנות הגיעה במקרה וזה נחמד כי ככה צברתי ביטחון מול מצלמה. כשהייתי מצטלמת הייתי עוטה על עצמי דמות של דוגמנית כי מעולם לא התעסקתי בחיצוניות שלי. בסרט פתאום אני מקבלת הזדמנות להביא את עצמי בלי הדמות שאני עוטה".

דריה: "ברדיו יש אינטימיות, הגבולות מיטשטשים אבל שום דבר לא באמת חשוף כי את פרסונה רדיופונית. תמיד שמח לך ותמיד כיף לך, אין רגש שהוא גולמי. פתאום, אני שמה את כל הלב שלי על השולחן והופכת להיות הבן אדם הכי חשוף שיש. אבא (הבמאי חנוך רוזן) פחות אהב את הרעיון. מבחינתו זה היה חמור כי המקצוע הזה קשה ואני ילדה מאוד רגישה". אז איך יצאת מולו מהארון הזה?

"זה היה מאבק גדול, תמיד ניסיתי לייפות את זה מולו, אמרתי ׳אל תדאג, אני אשחק קצת אבל הנה אני עדיין משדרת בגל״צ״. אחרי שהוא ראה את הסרט פעם ראשונה הוא ניגש אליי ואמר 'את שחקנית'. בכיתי".

זמן קצר לאחר המאצ׳ של השתיים הודיעו להן שהן התקבלו והן מיהרו להתקשר אחת לשנייה. ״אם כבר לעבור מסע כזה מטורלל אז זה לגמרי אחת עם השנייה", אומרת דריה. ״הרגשנו שאנחנו יחד בסירה הזו, הייתי מסתכלת על ליה ופשוט יודעת שהכל בסדר״.

יש לכן לא מעט סצנות אינטימיות רגשיות ופיזיות יחד, איך יוצרים את הדינמיקה הזו?

ליה: "האלתורים מאוד עזרו לזה, היו לנו 4 חודשי חזרות ואז כשהגענו לסט תום רצתה שנעשה את זה במילים שלנו. במהלך הזמן הזה היו לנו המון שיחות נפש על איך אנחנו מרגישות בסיטואציות של אובדן ובדידות. בשלב מסוים עדן ומאיה הפכו להיות אחת והרגשנו שגם אנחנו. זה שנוצר בינינו קשר כזה עזר עם האינטימיות, מצד שני זה גם היה מביך".

דריה: "אני זוכרת שרגע לפני סצנת הנשיקה כולם היו בלחץ, באתי לליה ואמרתי לה, ׳טוב יאללה בואי ניתן נשיקה'. אינטימיות רגשית דווקא הייתה דבר יותר חשוף בעיניי".

לאורך כל הסרט התעקשו השתיים לדחוף את עצמן לקיצון בסצנות שונות. באחת הסצנות דמותה של עדן שורפת לעצמה את הלשון עם מצית. מה שאמור היה להיות מצית מזויפת, הפך בהחלטה רגעית ואמיצה של ליה למצית אמיתית. ״אני אדם מאוד פחדן, לא הייתי עושה את זה במציאות בחיים אבל כבר חייתי את עדן והיא נתנה לי את האומץ והצורך להסתקרן. רציתי לדעת מאיפה היא עושה את זה ומה באמת קורה כששורפים לעצמך את הלשון", היא מספרת.

״היא יודעת מה היא רוצה, אבל היא לא בן אדם שמתאהב בטקסט הכתוב שלו״, מספרות השתיים על העבודה עם מי שהפכה להיות הצלע השלישית בחבורה הבלתי נפרדת, הבמאית תום נשר. ״זה מתנה לסיפור, היא נתנה לנו לאלתר ולתת לדמויות לעבור את הדרך שלהן״. לאורך כל התהליך האינטנסיבי השתיים נתמכו ע"י הבמאית המתחילה. ״היא הכל. היא אמא, היא אחות והיא הבמאית הכי טובה בעולם״, הן משבחות. למרות שזהו סרט הביכורים שלה, הספיקה נשר לזכות עבורו בפרס אופיר על הבימוי הטוב ביותר וכמובן על הסרט הטוב ביותר. ״תמיד אמרנו לה 'את ילדת אותנו ונתת לנו את המתנה שלנו ולנצח נהיה אסירות תודה על זה״.

התמסרתן לגמרי לתפקיד או ידעתן לשמור מרחק קל?

ליה: "התמסרתי לגמרי כי תום פתחה בפניי את הלב שלה אז אני פתחתי לה את שלי. נתתי לה את כל מערכות ההפעלה שלי. אמרתי לה 'אני איתך בכל מה שצריך, אבל חשוב לי שתשמרי עליי בתוך הדבר הזה' וזה לחלוטין מה שהיא עשתה וזה גם הוציא ממני את הדברים הכי טובים, כי היא ידעה להרגיש אותי כאילו הנפשות שלנו היו מחוברות".

ואיך עבדו מערכות ההפעלה האלה?

ליה: "יש לי מנעד רגשי מאוד גדול וקושי בוויסות רגשי, אני מרגישה הכל לקיצון וזו גם הסיבה שהרגשתי צורך לשחק. הכל בחיים שלי מרגיש יותר מדי ואין לזה מספיק מקום אז אני מפזרת את זה בעוד עולמות ודמויות. בתוך הדבר הזה הצלחנו לגעת במקומות הכי חשוכים שלי ולהפעיל את אותן הנקודות".

דריה: "אצלי מערכות ההפעלה עבדו טיפה שונה, הייתי מכניסה את עצמי למצבי קיצון בכוונה. למשל התקפי חרדה יזומים לפני סצנות. בסצנה של הים הכנסתי את עצמי להתקף חרדה ובכל פעם הצילום נדחה, הייתי בהתקף במשך חמש שעות. במשך כל החיים חשבתי שזה שאומרים לי שאני ׳לא מאוזנת׳ זו קללה. כשאני עצובה אני שבורה וכשאני שמחה אז הכי שמחה שיש והמשחק מאוד הציל אותי במובן הזה".

איך הרגשת שהעבודה על הסרט שינתה אותך?

דריה: "בזכות הדמות של מאיה למדתי לאהוב דברים בעצמי שבעבר שנאתי. אני אדם מאוד נאיבי, אני נותנת את הלב שלי וסומכת בקלות. הרבה פעמים נפגעתי בגלל זה. מאיה לימדה אותי שזה החלק הכי יפה אצלי; העובדה שאני מאמינה באנשים".

ליה: "מה שמקסים בך זה שאת סומכת על אנשים ויודעת שיהיה בסדר. את רוצה דברים ולא מפחדת מאכזבות, חיה את החיים במלואם. עד עכשיו הייתי נאחזת בלהישאר למטה כדי לא להתרסק ואני לומדת ממך מאוד לחיות את החיים גם אם זה אומר שעכשיו אני קצת אעוף ואז אתרסק".

ומה את למדת מליה?

דריה: "אחרי שאיילת, החברה הכי טובה שלי נרצחה ב-7.10 חשבתי שאין לי יותר מקום להכניס אנשים לתוך החיים שלי. שנגמר המקום. ואז ליה נכנסה לי ללב ופרצה את החומות".

איילת, זו איילת ארנין, בוגרת גל״צ שעבדה כעורכת משנה בחטיבת החדשות של התאגיד ונרצחה במתקפה האכזרית בפסטיבל הנובה. הסרט אמנם צולם לפני אירועי השבעה באוקטובר אבל ההתעסקות באובדן נגעה ברוזן במקומות הכי רגישים.

את מרגישה שהעיסוק של התמודדות עם אובדן לפני הטבח, נתן נקודות שסייעו להתמודדות במציאות?

"כשאיילת מתה לא מצאתי נחמה בכלום. היה לי קשה לצאת מהמיטה. בהתחלה לא חשבתי על הקטע הזה בסרט אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה התפרקתי כי הרגשתי שאני רואה את המצב הנפשי שלי היום. היה בזה משהו תרפי, הצלחתי להתאבל על עצמי, על האובדן של תמימות ונעורים שלא יחזרו. זה עצוב ונוראי - אנחנו דור של ילדים שהפכו בלילה אחד למבוגרים. הסרט לימד אותי שלאיילת אין תחליף ולא יהיה לה בחיים, הבור שנותר בי תמיד יישאר אבל החיים חזקים מהכל ואפשר ללמוד לחיות לצד זה".

למרות שזהו תפקידה הראשון, זכתה עליו ליה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר, אך למרות המעמד המרגש, משתדלת אללוף להזכיר לעצמה שזו לא המטרה הסופית. ״פרסים זה בונוס חמוד. אבל זה לא המנוע שלי״, היא מסבירה.

מה המסר שלכן לקהל שרואה את הסרט?

ליה: "אזכיר את איילת ואגיד – 'החיים חזקים מהכל'. החיים לצד האובדן הם קשים אבל אין לנו ברירה, אז כדאי שנעשה את זה בצורה הכי יפה וטובה שיש".