Seret מהעבר: 60 שנה לגבירתי הנאווה

המחזאי זוכה הנובל ג'ורג' ברנרד שו זכור כאחת הדמויות הבולטות בהיסטוריה של עולם הספרות, וכתב מעל 60 מחזות לאורך השנים, אך המחזה הזכור מכולם - הוא "פיגמליון". המחזה, שעלה לראשונה ב-1913, מתאר את סיפורה של אלייזה דוליטל - מוכרת פרחים מחוספסת מהמעמד הנמוך בעלת מבטא קוקני כבד, שפרופסור לפונטיקה בשם הנרי היגינס מתערב שיצליח תוך שישה חודשים של אימוני פונטיקה ונימוסין - להציג אותה כדוכסית. המחזה המוצלח עובד ב-1938 לסרט, שזיכה את שו באוסקר על הכתיבה, וב-1956 הצמד המהולל לרנר ולאו לקחו את המושכות בעיבודו למחזמר בברודווי, שקיבל את השם "גבירתי הנאווה".

המחזאי ומחבר השירים אלן ג'יי לרנר ושותפו - המלחין העילאי פרדריק לאו, ניסו למצוא יחדיו את הכיוון הנכון בהכנסת המחזה הקלאסי לעולם מחזות הזמר. עם רצון להתמקד ברגשות ובמאבקים הפנימיים של הדמויות במקום בנאמברים מסנוורים, השניים ישבו וחיברו כמה מהשירים הנוגעים, היפים והמוכרים ביותר בהיסטוריה של מחזות הזמר כמו "I Could Have Danced All Night", "On the Street Where You Live" ושיר שנהיה למוכר מאוד גם כאן בארץ: "ברד ירד בדרום ספרד", בין רבים אחרים. לרנר ביים, ג'ולי אנדרוז ורקס הריסון כיכבו בתפקידים הראשיים, ותוך זמן קצר המחזמר הפך לסנסציה אדירה; בשנת יציאתו הוא גרף 6 פרסי טוני, ובשיא לאותה תקופה על הזמן הארוך ביותר שבו מחזה הציג - הוא הועלה על הבמה לאורך 2,717 הצגות שרצו במשך 6 שנים, עד 1962.

לאחר ההצלחה המסחררת, המפיק הדגול, ואחד מארבעת האחים הידועים - ג'ק וורנר, לקח את שותפו להצלחה מלפני עשור עם "כוכב נולד" - הבמאי ג'ורג' קיוקור, וקנה את הזכויות להפקת המחזמר לסרט בסכום חסר תקדים של 5.5 מיליון דולר, ולא עצר שם. נחוש להפוך את המחזמר ליהלום שבכתר האחים וורנר, ושלו באופן אישי, ג'ק וורנר לא חסך בהוצאות באף פן של ההפקה - מהצילומים והעיצוב, ליוקרתיות השחקנים; מה שהוביל לאחד הצעדים השנויים במחלוקת ביותר שלו. כשרקס הריסון הצטרף לוורנר להמשיך את תפקידו מברודווי כפרופסור היגינס, ג'ולי אנדרוז לא זכתה לאותה הצעה.

כיום קשה להאמין, אבל הכוכבת רבת הכישורים ששמה מתנוסס על יצירות מופת כמו "מרי פופינס" ו"צלילי המוזיקה", הייתה קצת יותר מדי אנונימית באותה תקופה. למרות ביצועה המשובח והאהוב של אלייזה דוליטל בברודווי, אנדרוז עדיין לא שיחקה בסרט באותה שנה, ווורנר לא העז להמר את ההון ששם על הפרויקט על 'שם חדש', ולכן הלך על שם בטוח יותר: אודרי הפבורן.למרות הפופולריות האדירה של הפבורן, שעד שנות השישים כבר שבתה את הקהל עם סרטים כמו "חופשה ברומא" ו"ארוחת בוקר בטיפאני", ליהוקה היה שנוי במחלוקת מכמה סיבות. אחת, למרות שג'ולי אנדרוז עצמה טענה שכלל לא ציפתה להצעה כי הייתה מודעת לחוסר הניסיון שלה, נותרה התחושה המרה בקרב מעריצי המחזמר שהפבורן "גנבה" את התפקיד מאנדרוז. שנייה הייתה משכורת העתק של מיליון הדולר שקיבלה על התפקיד, שמיותר לציין כי לא הביאה לה אהדה רבה, ושלישית היא העובדה שהיא איננה שרה בסרט. הפבורן כידוע ידעה לשיר, אך קולה פשוט לא נשא את יכולות השירה שהיו נחוצות לביצוע השירים בסרט, אותם אנדרוז יכלה לבצע ללא מאמץ. העובדה המצערת הזאת הובילה את ג'ורג' קיוקור וג'ק וורנר להחלטה שרבים עשו באותן שנים, ללהק לה מדובבת לקטעים המוזיקליים.

מארני ניקסון הייתה אחת מזמרות הסופרן המוכשרות בקולנוע, והיא זכתה לשיר בכמה מהסרטים הגדולים בהיסטוריה של הוליווד, אבל היא לא יכלה לספר לאף אחד. ניקסון הייתה "זמרת צללים", מישהי שהוזעקה במקרים בהם הבחירה בפנים מוכרות הייתה חשובה יותר מבחירה במישהי שיכולה, למעשה, לבצע את התפקיד. היא הייתה זמרת הצללים של כוכבות רבות בכמה ממחזות הזמר המוכרים של הוליווד - כמו נטלי ווד ב"סיפור הפרברים", מרילין מונרו ב"גברים מעדיפים בלונדיניות" וגם אודרי הפבורן ב"גבירתי הנאווה".

בכל אחד מהתפקידים ניקסון לא קיבלה קרדיט, ונאלצה לחתום על הסכם סודיות כדי לוודא שאיש לא יגלה שדובבה את השחקניות. כצפוי, בהוליווד סודות לא נשמרים זמן רב, וגם בתקופה שמארני ניקסון הייתה לכאורה "סוד שמור היטב", שמה הוזכר בהתלחששויות ולא מעט אנשים היו מודעים לקיומה, כך שכשהגיעה העת שתשיר את תפקידה של הפבורן ב"גבירתי הנאווה", השימוש במונח 'סוד' כבר נעשה לצורכי רשמיות בלבד.

למרות כל תהפוכות ההפקה והליהוק, לפני 60 שנה בדיוק, ב-1964 "גברתי הנאווה" יצא, וסחף את הקהל. הכל - מהתלבושות המהודרות והמוגזמות, המשחק התיאטרלי ומלא הרגש, ההומור התמים ורב הקסם, והשירים המופלאים בדיוקם, עשה את הסרט להצלחה העל-זמנית שהוא. הוצאות ההפקה שהתנפחו לסכום חסר תקדים בזמנו של 17 מיליון דולר - הורווחו בחזרה, והשאירו לוורנר רווח של 12 מיליון דולר. בטקס האוסקר הסרט התהדר ב-12 מועמדויות, מתוכן זכה ב-8, כולל פרס הסרט הטוב ביותר לוורנר, השחקן לרקס הריסון והבמאי לג'ורג' קיוקור.

עם כל המחלוקות, אלייזה של הפבורן הייתה ותישאר האלייזה האהובה והזכורה ביותר, ומלבד היותה בסרט שנהיה לקלאסיקה מיידית, יש לזקוף זאת לזכות יכולת המשחק הנאמנה והכנה של הפבורן, שאין ספק שנותנת את נשמתה בכל תפקיד. את המבטא הקוקני היא ביצעה באופן מושלם, ושיחקה את הדמות השערורייתית בשובבות חסרת בושה שגרמה לכל צופה להתאהב בה מייד.

למרבה הצער, עניין הדיבוב לקח משקל כבד בהחלטה האם להכניס אותה לרשימת האוסקר, ולבסוף הפבורן אפילו לא קיבלה מועמדות. אך במעין צדק קוסמי, מי שקיבלה את הפרס, יש לומר - ביושר רב, זאת שחקנית אנונימית בשם ג'ולי אנדרוז כמובן, שקיבלה את פריצתה לעולם הקולנוע באותה שנה בדיוק עם התפקיד הראשון שגילמה על המסך - "מרי פופינס" (בטקס האוסקר כל הזוכים נוהגים בתרבותיות, אבל כשאנדרוז קיבלה את גלובוס הזהב, היא לקחה את ההזדמנות להודות בנאום הזכייה שלה לאיש שבלעדיו זה לא היה קורה - ג'ק וורנר).

המחזמר של לרנר ולאו ממשיך להופיע על במות בכל העולם ומתורגם לשפות רבות. "גבירתי הנאווה" זכה למעמד של קלאסיקה, הן בגרסת המחזמר והן בסרטו של ג'ורג' קיוקור. זוהי דוגמה לאחת מהקלאסיקות הבודדות שלא פרצו דרך - לא בתחום הטכני ולא העלילתי. סיפור ה"סמרטוטים לעושר" היה רחוק ממקורי במחזות הזמר של התקופה, ועם זאת היא נותרה אחת מהיצירות הבולטות ביותר בז'אנר. את העובדה המשונה הזאת ניתן לייחס לשיתוף הפעולה הרב-דורי הייחודי שנעשה כאן בין כמה גאונים, כל אחד בתחומו, שכל אחד תרם לפאזל: הדמויות המשעשעות והטקסט החד של ברנרד שאו, יצירות המופת המוזיקליות של לרנר ולאו וביצועם הנהדר של הריסון והפבורן. עם שירים בלתי נשכחים, סצנות מהמצוטטות ביותר אי פעם, ועלילה על זמנית שממשיכה לעלות חיוך על פניהם של כל מי שחוזה בה, כל אלה יחדיו הכניסו את סרטו של קיוקור למקומו, המורווח ביושר, בהיכל התהילה של הקולנוע.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן