הרגשתי שהערך שלי הוא בגוף ואם אני מכוערת, אני לא שווה כלום

אחרי שהקהל והמבקרים ברחבי העולם בדקו מי יכול לחבוט יותר חזק ב"שלגיה" ובגל גדות, מגיח סרט ביכורים של במאית נורווגית שמראה איך מעבדים אגדה של האחים גרים באופן אפל, מיני, מקורי ומבעית כזה שאפילו הבמאית שלו מודה ש"בהקרנת הבכורה שלו אדם הקיא באמצע. אחרת הסתתרה מתחת למעיל שלה".

"האחות המכוערת" של הבמאית אמלי בליכפלדט מבוסס על הסיפור שכולנו מכירים של סינדרלה. אלא שהפעם הוא מסופר מנקודת מבטה של האחות החורגת, אלווירה, שמקנאה באחותה הבכורה והיפהפייה אגנס. לאחר שאביה החורג מת במפתיע, אמה מחליטה לעשות הכל כדי להפוך את בתה מברווזון מכוער לברבור יפהפה כדי להגשים את חלומן של השתיים ולהתחתן עם הנסיך יפה התואר, כולל שינויים פלסטיים כואבים במיוחד במראה החיצוני שלה. אלווירה מגדילה לעשות ואף בולעת תולעת על מנת שתאכל את המזון שהיא מכניסה לגופה ולא תשמין .כמובן שמכאן הדברים רק מסתבכים והאלמנטים האכזריים והקשים מהאגדה של האחים גרים צפים אל פני השטח, כשאלווירה תעשה הכל כדי להשיג את הנסיך ולהיכנס לנעל המיוחלת.

הסרט, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס בארה"ב ולאחר מכן התקבל לפסטיבל ברלין היוקרתי, מגיע ביום חמישי לבתי הקולנוע בישראל לאחר שעבר מפה לאוזן כאחד מסרטי האימה הגופנית (בודי הורור) הבולטים של השנה, כזה שגם זוכה לאהדה מוחלטת של המבקרים עם 98 אחוזי ביקורות חיוביות באתר "רוטן טומטוס".

"התעניינתי בסיפור של סינדרלה ובאופל שלו. יום אחד חלמתי חלום שבו סינדרלה מוצאת את הנעל המתאימה והנסיך מרים אותה והם רוכבים לעבר האופק. פתאום הנסיף מסתכל על הנעל והיא מלאה בדם והוא מבין שזו לא סינדרלה, אלא האחות החורגת", מספרת הבמאית בראיון לעורך האתר לאחר בכורת הסרט בברלין. "כשקמתי מהחלום הבנתי שיש לי את הסרט ושאני מזדהה עם האחות ומזהה את התחושות שלה בי".

זהו סרט הביכורים של הבמאית לאחר מספר סרטים קצרים שביימה, והיא עבדה עליו במשך 8 שנים מאז שסיימה את בית הספר לקולנוע. "הבנתי מההתחלה שהרעיון הזה טוב מכדי להיות אמיתי ושאני זו שצריכה לספר את הסיפור הזה. אמרתי לעצמי שאם אני לא עושה את הסרט הזה, לא אעשה שום סרט", היא מתוודה.

האגדה המקורית היא סיפור מוסר, מה הקשר בין הסרט לאגדה?

"סינדרלה זה סיפור שהופיע בהרבה מקומות בעולם. יש גרסאות בתנ"ך של מלך שמוצא סנדל במדבר. פטיש רגליים זה דבר עתיק. עבורי זה היה מאוד חשוב לא לעשות סיפור מוסר שבו סינדרלה היא הרעה והאחות החורגת היא למעשה אדם נחמד, אלא להגיד משהו לגבי המצב האנושי ובמיוחד המצב הנשי. להאיר את האגדות האלה ולגרום לקהל לחשוב כיצד ערכים מוסריים וציפייה ליופי נשי מסוים הוא משהו שמועבר מדור לדור דרך המורשת התרבותית שלנו. ידעתי שאני רוצה לסתור את הדימויים הנוצצים של דיסני שאין להם קשר למציאות". האמנת שהסרט יזכה לכזו הצלחה?

"לפני שעשיתי את הסרט לא הייתי בטוחה שנועדתי להיות במאית. קיוויתי שכן ומצאתי את הבמאית שבי ועכשיו אני משוכנעת בעצמי. כל פעם שאני עושה משהו שנותן לי ערך שהוא לא הגוף שלי, לא המראה שלי, זה נותן לי ערך. בכל פעם שיש משהו כזה, אני יותר חופשייה ומתרחקת מלהיות אובייקט. מבחינתי לעשות אמנות במובן הזה, זה חלק מתהליך הריפוי שלי".

כשאמלי מדברת על הליך הריפוי והדמיון לדמות של האחות החורגת היא מודה שהכל התחיל מחוויות הילדות שלה כילדה שלא שלמה עם המראה החיצוני שלה. "אני מכירה את הבושה של לנסות להתאים לאידאל יופי, האחות החורגת הייתה בי כל הזמן. חייתי תחת מערכת יחסים קשה מאוד עם הגוף שלי והיו לי רעיונות מעוותים לגביו. הרגשתי שהערך שלי הוא בגוף ואם אני מכוערת, אני לא שווה כלום, אני לא יכולה להיאהב", היא מספרת בגילוי לב.

"בתור תיכוניסטית הייתי מגושמת עם הבנים, היה לי קשה עם הגוף שלי והמיניות שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם הדברים האלה. ניסתי להבין מה זה הסקס שהגברים מדברים עליו איך זה עובד. היו בנות בגיל שלי שהיו כל כך אגביות לגבי זה, הן היו מחליפות חברים ועושות סקס ונהנות. בגלל שהשתוקקתי לראות אימג'ים אמיתיים של סקס, במיוחד בקולנוע כי בפורנו זה בטוח לא אמיתי, רציתי להראות דימויים מפורשים בסרט שלי".

זו הסיבה שבחרת להציג סצנת סקס מפורשת למדי בכיכובה של סינדרלה?

"זה היה די מדהים בשבילי כשהבנתי שסינדרלה הייתה פעילה מינית. רציתי לקחת את הדמות שהיא לכאורה רק נחמדה אדיבה, ולמצוא בה את הצד האנושי שלא ראינו קודם לכן, כמו שאני עושה עם כל הדמויות. אז חשבתי על היופי הטבעי שלה, הכל בא לה בקלות ואין לה בושה בגלל זה לגבי המיניות שלה. במקביל, לאחות החורגת הכל קשה. הבנתי שאני צריכה לעשות סצנה מזעזעת דרך עיניה של אלווירה שלא יודעת מה זה סקס. עשיתי את זה כמו שיעור חינוך מיני - הנה וגינה, הנה פין ועכשיו הם עושים את זה ואז יש זרע בסוף, זה ההומור שרציתי להכניס כדי שהסצנה לא תרדוף את הקהל, ליצור מרחק אירוני. כשאתה שם בסקס הומור, אתה יכול להסתכל עליו מזווית אחרת".

(אמלי בליכפלדט. צילום: באדיבות בתי קולנוע לב, יחסי ציבור)

מאז בכורת הסרט הוא זוכה להשוואות לסרט בודי הורור נוסף שזעזע את הקהל וזכה לשבחים רבים, כולל למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס גלובוס הזהב לשחקנית דמי מור ופרס התסריט בפסטיבל קאן, לצד הצלחה מפתיעה בקופות. הכוונה כמובן היא ל"יופי מסוכן" (The Substance) המדובר של קוראלי פארז'ה שגם הוא עוסק בנושאים דומים של אידאל היופי הנשי, פחד מהזדקנות ואי-קבלת הגוף.

מה את חושבת על ההשוואה בין הסרטים?

"זה מלהיב וקסום שלסרט שלי יש את הטיימינג הזה. אני מרגישה ש'יופי מסוכן' היא האחות הגדולה המורדת והמשוגעת שלי שסללה לי את הדרך. זה ממש חימם את הקהל וגרם לו להבין שבודי הורור יכול להעביר מסרים, יש בו הומור, זו חוויה קולנועית, זה יכול להיות אלגנטי ועם סטייל. ההשוואה היא לגמרי הוגנת ואמיתית, אבל היא מסתיימת בכך שאנחנו מתייחסות לאותו נושא של גיל ויופי ומשתמשות בכלי הקולנועי של אימה גופנית. מעבר לכך אלה שני סרטים מאוד שונים באופי שלהם. יש קשר בין הסרטים, אבל צריך לראות אותם בזכות מה שהם".

"יופי מסוכן" גרם לאנשים להגיב באופן פיזי, היו אנשים שהגיבו כך לסרט שלך?

"היה בפסטיבל סאנדנס אדם שהקיא באמצע הסרט, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי. יש אנשים שרגישים לקיא, דם ותולעים אבל רוב האנשים מגילאים שונים נשארים. זו הייתה התקווה שלי שאצליח לעשות סרט בודי הורור למעריצי הז'אנר, אבל להכניס קהל רחב יותר שיוכל לראות וליהנות ממנו. כמובן שאנשים מסתירים את העיניים בחלק מהסצנות. אני חושבת שזה חשוב שהצופה יוכל לגונן על עצמו, אבל עדיין להציץ ולראות את זה בדרכו ולכן הסצנות הקשות האלה ארוכות. החלום שלי היה ליצור סרט שאנשים יראו ביחד. במיוחד בנושא הזה שאתה חושב שמאבק בגוף שלך זה דבר פרטי. בתור מישהי שיצאה ממערכת יחסים מעותת עם הגוף שלה אנחנו צריכים להבין שזה נושא גדול יותר, שנאנחנו יכולים לחוות ולהתגבר עליו ביחד".