Seret מהעבר: 20 שנה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מעולם לא היה הצלחה ידועה מראש. למעשה בתחילת דרכו, הוא בקושי היה סיפור. כשדאגלס אדמס החל לכתוב אותו הוא היה בסך הכל תוכנית רדיו שתודלקה מייאושו מהעולם, וכותרת שצצה במוחו בלילה שיכור. כל פרק הוא כתב בתורו, בלי שמץ של מושג מה יבוא אחריו, והיה מופתע מהטוויסטים והתגליות כמו כל אדם אחר. לא הייתה לו שום הכנה לרעש שזה ייצור, או לתופעה התרבותית ש"המדריך" נהיה, ונותר עד היום. המטמורפוזה שעבר מרדיו לספר, לטלוויזיה, למשחק מחשב, ולבסוף לסרט, הייתה בדיוק כמו הסיפור עצמו: מפוזרת, מאולתרת, מטורללת, חסרת כל הגיון ובאופן כללי מאוד לא עקבית עם עצמה, שאיכשהו עם המון מזל ואי-סבירות, הצליחה בגדול.

בהסתכלות אחורה כיום, שני עשורים לאחר יציאת העיבוד הקולנועי של יצירת הפולחן וכמעט 50 שנה מאז שהוצגה לראשונה, אולי הדבר המפליא ביותר בכל הקשור אליה זה איך היא גדלה לתופעה כה אדירה, שמושרשת כל כך עמוק בעולמנו עד שאפילו האנשים שמחוץ למעגלי המד"ב ותרבות הפופ מושפעים ממנה, גם אם אינם מודעים לכך. הכותרת המוכרת, שכיום מעלה אסוציאציות קבועות כמו "החיים, היקום והכל", "תמיד תדע איפה המגבת שלך", וכמובן - "42", החלה כאמור בלילה שיכור אחד, בו דאגלס אדמס הלך לאיבוד באינסברוק, אוסטריה.

הוא הביט מעלה אל הכוכבים, חשב על כך שצריך לכתוב מדריך לטרמפיסט בגלקסיה, ושכח מזה לחלוטין. 6 שנים לאחר מכן, ב-1978, אדמס החל לכתוב תוכנית קומית לרדיו של ה-BBC בה כל פרק מסתיים בסוף העולם - בדרך אחרת ומסיבה אחרת, ומצא את עצמו מעמיק עוד ועוד בפרק הראשון שבו כדור הארץ מושמד כדי לפנות דרך לסלילת כביש אקספרס על-חללי. כשהוא התחיל לפתח את הדמויות המעורבות, הכותרת שבה למוחו, והכל נפל למקומו.

משם ההתקדמות נעה מהר כספינת החלל "לב הזהב" תחת ההינע האי-הסתברותי: תוך מספר חודשים ההוצאה לאור "פאן ספרים" הזמינה מאדמס ספר, שיצא תוך שנה. שנה לאחר מכן יצא הספר השני - "המסעדה שבסוף היקום", ושנה אחר כך ה-BBC הוציאו סדרת טלוויזיה בת שישה פרקים. ב-1982, לאחר שהוציא את הספר השלישי, אדמס כבר עשה דרכו לאמריקה, לדון עם המפיק איוון רייטמן וחברת קולומביה על עיבוד הסאגה לסרט. אך הביקור של הסופר הבריטי בעיר החלומות לא הלך כפי שקיווה.

בעת שאדמס התעקש לשמור על האבסורדיות שהופכת את סיפורו למה שהוא, רייטמן התעקש להיצמד לנרטיב יותר קונבנציונלי, שמערער על רבים מקווי היסוד של העלילה, כמו העובדה ש"התשובה" חייבת להיות דווקא 42. הבקשה הבודדת לה אדמס הסכים הייתה ליהוק שחקנים אמריקאים לתפקידים רבים, למען הזדהות קהל היעד, בתנאי שלדמות הראשית, ארתור, ילוהק שחקן בריטי. עם ההסכמה הזאת, רייטמן פנה לביל מארי ודן אקרויד עבור התפקיד של חברו של ארתור – פורד. אקרויד סירב, אבל הציע לרייטמן תסריט אחר שכתב - "מכסחי השדים". ההצעה קסמה לרייטמן, שעזב את הפרויקט, ובעקבותיו עזבה גם קולומביה. מיואש מהחוויה ההוליוודית, אדמס המשיך הלאה ליוזמות אחרות. ב-1984, לאחר שהוציא את הספר הרביעי בסדרה, הוא כתב ל"מדריך" משחק מחשב מבוסס-טקסט, וב-1992 הוציא את הספר החמישי והאחרון בטרילוגיה (שהתעקש כמובן להמשיך לקרוא לה כך). הנושא של הסרט עלה שוב רק ב-1997, כשההצלחה יוצאת הדופן של "גברים בשחור" סוף סוף שכנעה את האולפנים שלמדע בדיוני קומי יש סיכוי. וכך ב-1999 העתיד של הסרט לפתע נראה בהיר שוב; אדמס חתם פעם נוספת על הסכם, הפעם עם חברת ההפקה Spyglass, שפעלה תחת דיסני בהובלתם של המפיקים האגדיים רוג'ר בירנבאום וגארי בארבר. דיסני קישרו לפרויקט את הבמאי ג'יי רואץ' ("אוסטין פאוורס"), שהיה לשמחתו של אדמס פתוח בהרבה מקודמו לחזונו והתערבותו, וכך הסופר שב לפיתוח התסריט. אך את המשוכה הבאה שהסרט היה צריך לעבור אף אחד לא צפה מראש. במאי 2001, דאגלס אדמס חטף התקף לב קטלני, ונפטר כשהיה בן 49 בלבד.

על השנים הרבות שהמסע לפיתוח הסרט גבה מחייו אדמס הביע לא פעם חרטה בפומבי. הוא תיאר את התהליך של הוליווד כ"ניסיון לצלות סטייק על ידי שורה רציפה של אנשים שנכנסים לחדר ונושמים עליו". אך אלמנתו, ג'יין בלסון, שחלקה איתו את שני העשורים האחרונים של חייו, העידה שעל אף הייאוש שהתהליך גרם לו, הוא נותר מקובע עליו, ברמה אובססיבית. הסיבה לכך, לטענתה, היא שמעולם לא היה מרוצה מגרסת הטלוויזיה של ה-BBC, והוא הבין שזו ההזדמנות היחידה שלו לעשות צדק עם הסיפור במדיום ויזואלי.

כך גם הרגישו המפיקים בירנבאום ובארבר, ששנה לאחר מותו החליטו להחזיר את הפרויקט למסלול. הם האמינו בו, והרגישו שהם חבים זאת לאדמס. התסריט היה כמעט מוכן, אך דרש עבודה נוספת שדיסני לא הסכימו לממן, ובירנבאום ובארבר שמו מכספם האישי כדי להעסיק את קארי קירקפטריק ("מרד התרנגולים") לעשות זאת. הפיתוח המשיך, אבל עם צרות נוספות. ב-2003 ג'יי רואץ' החליט לסגת מתפקידו כבמאי, ונשאר כמפיק. במקומו הסטודיו הציע את התפקיד לספייק ג'ונז ("אדפטיישן"), שסירב, אך הציע אדם אחר במקומו.

השם גארת' ג'נינגס נאמר כעת רבות בהקשר של סרטי "לשיר", אותם כתב וביים, אך את דרכו בתעשיה התחיל כחלק מצמד בשם "האמר וטונגס" שהקים עם חברו מהלימודים, המפיק ניק גולדסמית'. מסירה בשם "פופי" בה התגוררו, השניים עשו לעצמם שם בהפקות קליפים לשמות גדולים בתעשיית המוזיקה, כמו R.E.M. ו-Superglass. בכל הקשור לסרטי קולנוע, ניסיונם לא היה קיים. אך כשההצעה של "המדריך" הגיעה לסירתם, כבריטים שגדלו על היצירה והבינו את גודל ההזדמנות, הם ידעו שעליהם לעשות הכל כדי לנצל אותה.

ב-8 החודשים העוקבים השניים השקיעו כל רגע ער בתכנון הסרט – מיצירת מודלים של דמויות ואלמנטים מתוכו, לתכנון מעשי – וחסכוני – של האפקטים, וציור כמחצית מהסטוריבורד. בדיסני ההפקה חיפשה למעשה שני דברים עיקריים: האחד זה אדם שיכיר את הסיפור ההזוי יותר טוב מהם, והשני זה מישהו שיכול להפוך אותו לסרט בלי לחרוג מהתקציב. כשהמצגת המרשימה של "האמר וטונגס" הוכיחה את שני הדברים האלה, הם העסיקו אותם על המקום.

ג'נינגס הסביר את העיכוב החריג של הפקת הסרט בכך שהפרויקט הזה "דרש הסתדרות של הרבה מאוד כוכבים בשורה", וב-2003 נראה שזה סוף סוף קרה. "האמר וטונגס" נעזרו בכל אדם שהכיר את חזונו של אדמס כדי לוודא שיישארו נאמנים אליו, ממשפחתו ואשתו ועד לבמאי ג'יי רואץ' שעבד בצמוד אליו. את הקאסט הם הרכיבו בהתאם להסכם המקורי: השחקן האמריקאי יאסין ביי (מוכר גם כראפר מוס דף) נבחר לתפקיד של פורד, וסם רוקוול וזואי דשאנל, שהיו פנים אפילו יותר מוכרות, נבחרו לתפקידים של זאפוד וטריליאן.

את התפקיד של ארתור, שהיה אולי החשוב ביותר למעריצים, דאגלס הציע בעבר ליו גרנט, אך ג'נינגס הרגיש שהוא לא בדיוק הטיפוס המתאים ל"אדם מן השורה" שארתור אמור לייצג, וחשש מהסיכון שליהוקו יעפיל על הסרט. וכך, מרטין פרימן, שהוכר אז בעיקר מהתוכנית הבריטית המצליחה "המשרד", נבחר לתפקיד. למרבה המזל, את הרוח הבריטית של המקור הם דאגו לחזק עם ליהוקים מוצלחים נוספים, כמו ביל ניי כסלרטיברטפסט, וסטיבן פריי בתפקיד הקריין.

עם מיליוני מעריצים שהמתינו בציפייה, פשוטו כמשמעו עשרות שנים, הסרט יצא ברעש גדול. כמו כל עיבוד אחר, העלילה כמובן לא הייתה מיושרת בקו אחד עם הספר, אך כמו שאדמס אמר בעצמו, גם יצירתו מעולם לא הייתה מיושרת במיוחד עם עצמה, כך שאפשר לומר בבטחה שהסרט היה נאמן לרוח האנדרלמוסית הכללית שלה. הוא סיפק צורך משמעותי של קהילה בינלאומית אדירה של מעריצים, לשמוע ולראות את דמיונו המופרע והגאוני לעין שיעור של אדמס על המסך הגדול, והצליח לאזן אותו עם דרישות המדיום. התוצאה זכתה לרווח נאה עם הכנסות של 105 מיליון דולר אל מול תקציב של 45 מיליון דולר בלבד.

עם כל גלגוליו, את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" ניתן לסכם רק כתופעה. הספר היה בראש רשימת רבי המכר שנים לאחר שיצא, ומכר מעל 14 מיליון עותקים. וגם היום, עשורים לאחר יציאתו, הוא נותר אחד מהספרים הפופולריים ביותר בעולם, והוכחה לכך היא הנוכחות הקבועה שלו בתרבות הפופ; אם זה בכנסים, בציטוטים, ואפילו במגבות, שקיבלו מעמד של כבוד תודות לאדמס (ואפילו חג בינלאומי לכבודו). אך מעל הכל זה נמצא בתשובה למשמעות החיים, שעל אף העובדה שצורות החיים דמויות הקוף על כוכב הלכת הקטן וחסר הערך שלנו כה פרימיטיביות כמעט כל אחת מהן תוכל להגיד לכם, שהיא 42.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן