סקירות פסטיבל י-ם: "8 באוקטובר", "בתים", "נגררת" ו"הגלולה"
18/7/2025
שלח לחבר+ הוסף תגובה
טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים התקיים אתמול ובו קיבלו אותות הוקרה גל גדות והמפיק לורנס בנדר ("ספרות זולה"). סיקור פתיחת הפסטיבל והסרט התיעודי "8 באוקטובר" על השנאה לישראל בקמפוסים בארה"ב, הסרט הישראלי "בתים" שהוצג בפסטיבל ברלין, הדרמה "נגררת" בכיכובה של רוז ביירן והסרט הישראלי "הגלולה" משנת 1972 של דוד פרלוב בכיכובו של יוסי בנאי
טקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים ה-42 התקיים (אמש) בבריכת הסולטן, כאשר גל גדות קיבלה בו אות הוקרה מיוחד ואמרה: "אני המון בעולם ופה זה תמיד הבית. המציאות היא מאוד מורכבת אבל אין מקום שאני מרגישה בו בטוחה יותר. אני אוהבת את המדינה שלי ואת הארץ הזו, אני גאה להיות חלק ממנה ולהשמיע עבורה את הקול שלנו. הדבר החשוב מכל כדי שנחזור לנשום שוב, זה שכל החטופים שלנו יחזרו הביתה. אני מתפללת שהמלחמה הזו תיגמר ושיהיה פה שקט וביטחון לכולם, אמן".
גם המפיק האמריקאי הנודע לורנס בנדר, שעבד עם טרנטינו ברבים מסרטיו ("כלבי אשמורת", "ספרות זולה", "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד" ועוד) קיבל אות הוקרה ואמר: "לאורך כל הקריירה שלי הייתה לי הזכות לעבוד עם אנשים מכל הסוגים והגוונים. ואז הגיע ה-7 באוקטובר ופתאום המון אנשים שאני אוהב נעלמו. זה שבר אותי. הבנתי שזה הרגע שלי להיות כאן". לאורך הפסטיבל נסקר את הסרטים המסוקרים בו ונראיין אורחים שמשתתפים בו. לסיקור על סרט הפתיחה "ערך סנטימנטלי" בבימויו של יואכים טרייר >>
לחצו כאן.
(גל גדות ולורנס בנדר. צילום: סיון פרג')
בתים
סרטה של הבמאית ותסריטאית ורוניקה ניקול טטלבאום מתחרה בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי ומגיע לירושלים לאחר בכורה בפסטיבל ברלין. הסרט עוקב אחרי סשה (יעל איזנברג, "פוקסטרוט"), דמות א-בינארית במסע בין הבתים שבהם היא גדלה בצפת. המערכה הראשונה של הסרט מעניקה במהירות את הרושם שסשה לא במצב טוב, והמסע שלו גורם לו להיזכר בזיכרונות טראומטיים מילדותו. בינתיים, הוא פוגש את אנה (טלי שרון, "כביש הסרגל"), דיירת באחד מבתיו הקודמים.
הסיפור מתגלה בהדרגה דרך צילומים ארוכים שחושפים לאט את דמותו של סשה, ועוצמת הדרמה גוברת בהתאם לחשיפה. בסוף, הצופים יימצאו לאחר רכבת הרים רגשית המוצגת דרך דרמה בוערת לאט. בכורה מדיטטיבית ועוצמתית שמומלצת בחום לאלו שיכולים לעכל נושאים כבדים ויש להם מספיק סבלנות לסרט אינטרוספקטיבי ומעט איטי. (מבקר: יותם דוברין)
נגררת
אמנדה (רוז ביירן, "שכנים") נמצאת בנקודת שפל בחייה. הרחק מבתה שאותה איבדה בשל האלכוהוליזם, ללא עבודה וחסרת חברים ורכוש מלבד רכב הטויוטה קורולה מודל 91 שבו היא ישנה. דווקא ברגע שבו היא מתקבלת לעבודה במרפאה וטרינרית, רכבה נגנב ואז נמצא ונגרר והיא נדרשת לשלם קנס כספי שאין ברשותה, למרות שהגרירה לא הייתה באשמתה. גם כשבית המשפט מוציא צו לקבלת הרכב, היא מגלה שהוא כבר נמכר ויוצאת למאבק משפטי נגד התאגיד הדורסני בסיועו של עורך דין צעיר (דומיניק ססה, "נשארים לחג").
סרטה של סטפני ליינג מבוסס על סיפור אמיתי ומעורר השראה על מאבק של אישה הנמצאת בשוליים כנגד המערכת הקפיטליסטית שלא רואה אותה ממטר בניסיון לשמור על כבודה והמעט שיש לה. ביירן, שזכתה לאחרונה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין על הופעתה המצוינת בסרט "If I Had Legs I'd Kick You", מעניקה הופעה סולידית יותר הפעם אך מוצלחת כשלצדה קאסט מרשים שכולל בנוסף אליה ולססה גם את אוקטביה ספנסר, אריאנה דבוז, דמי לובאטו וסימון רקס.
הבעיה היא שהסרט נקלע לכל המלכודות הקיטשיות, ההוליוודיות והסנטימנטליות שהוא יכול להיקלע אליהן. עלילתו מזכירה מאוד סרט נוסף שפתח לפני מספר שנים את פסטיבל ברלין "האדיבות של זרים" שגם הוא נקלע לאותן מלכודות ייצוג וקיטש, והוא לא מצליח להשתחרר מהסכמטיות שבו שמאכילה את הצופה בכפית ומזכיר יותר סרט "הולמארק" מאשר דרמה ריאליסטית עשויה היטב. (אלעד שלו)
הגלולה
הקולנוען דוד פרלוב ידוע לרוב בעבודתו הדוקומנטריסטית החלוצית, כדוגמת "בירושלים" או "יומן". אבל תאמינו או לא, בשנת 1972 (בהפקה שהתחילה בכלל ב-1967) הוציא פרלוב לאוויר העולם את אחד הסרטים העלילתיים הסוריאליסטיים והייחודים ביותר שנראו במחוזותינו. זהו "הגלולה", שביים פרלוב וכתב המחזאי ניסים אלוני, בניסיונו היחידי בעולם הקולנוע. כמו סרטים טובים רבים, הוא נכשל בזמן אמת – כלכלית ומסחרית – אך כעת, בהפקת ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים ובתמיכת קרן ורנר בראון, יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים (בנוכחות משפחת פרלוב) עותק משוחזר של הסרט הלא מדובר דיו, למען יראה הקהל מה באמת פספס.
על קצה המזלג, "הגלולה" היא קומדיה מוזיקלית אבסורדית שעוקבת אחרי שני אחים למחצה: פלטיאל (אבנר חזקיהו), היפוכונדר ואספן בולים אובססיבי, וגץ (יוסי בנאי), זמר מועדונים כושל. מה שמתחיל בסירובו של פלטיאל למכור לד"ר שחור (גדעון זינגר) בול "פלשתינה" נדיר מ-1926 מתגלגל להגעתה של גלולה חדישה, שמעניקה לכל אחד שנוטל אותה את נעוריו בחזרה. קשה לתאר במילים את מה שכנראה הכי כדאי לחוות, אך עם צילום מרהיב (שחור-לבן וצבעוני לסירוגין), הופעות אורח של מיטב שחקני ארץ ישראל הישנה (וכמובן בנאי בשיא כוחו) ואווירה שנעה בין חנוך לוין ללואיס בוניואל ("סוד הקסם הבורגני"), כתב האישום השובה הזה כנגד תרבות בורגנית וקפיטליזם נהנתן רלוונטי מתמיד בימינו. על הדרך, הוא גם פשוט כיפי. (דניאל עמיר)
8 באוקטובר
אחרי הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, יהודי העולם וארה"ב בפרט ציפו שזו תהיה השעה של תמיכה גורפת בישראל. אולם למרבה הפתעתם, האנטישמיות הישנה בתחפושת אנטי-ציונית הרימה את ראשה וכבר יום לאחר מכן, עוד הרבה לפני הפצצות חיל האוויר בעזה והתמונות הקשות שמגיעות משם (שמוסתרות מהציבור ע"י התקשורת הישראלית) החל גל הפגנות בקמפוסים ששלל את קיומה של מדינת ישראל, הביע הזדהות ותמיכה בחמאס ואף קרא בפומבי לרצח ישראלים ויהודים.
הבמאית ודוברת המפלגה הדמוקרטית בעבר וונדי זאקס, בסיועה של השחקנית דברה מסינג ("ויל וגרייס") שהפיקה איתה את הסרט, מתעדת את הכרונולוגיה הקשה הזו ואת השנאה המתפרצת בסרטה התיעודי "8 באוקטובר" שבו היא מראה כיצד סטודנטים יהודים נותרו לבד מול ראשי האוניברסיטאות ומול חבריהם, כשברקע הפגנות שנאה ששוללות את קיומם וקוראות לאינתיפאדה בארה"ב.
זאקס מראיינת שורת אישים בנושא, בהם השחקנים מייקל רפפורט ונועה תשבי, "הנסיך הירוק" מסעב חסן יוסף ובכירת פייסבוק בעבר שריל סנדברג, שמדברים על תחושת הבגידה מצד חבריהם, הפחד מפני השנאה העולה וחוסר ההבנה של גורמים פרוגרסיביים שנלכדו ע"י אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית שדיברה בשפתם על אוכלוסיות "מדוכאות" ו"מודרות".
זאקס אמנם מתארת כיצד רשתות חברתיות, וטיקטוק בפרט, תדלקו את מדורת השנאה אך משמיטה את המממנת הראשית של מוסדות אלו -קטאר. הסרט גם כמעט ולא נוגע בביקורת הלגיטימית כלפי ישראל על הנעשה בעזה, ועל כך שרבים מאלו שתמכו בנו אחרי 7 באוקטובר הפנו אלינו את גבם לאור מדיניות הממשלה וכמות ההרוגים הבלתי נגמרת בצד השני. הוא לא יחדש הרבה עבור צופים ישראליים אבל הוא כן צפייה מסקרנת, מדכאת וחשובה, במיוחד עבור קהל זר שטומן את ראשו בחול מפני סכנות האסלאם הקיצוני. הסרט ייצא לאקרנים בישראל ב-31 ביולי וראיון עם הבמאית יפורסם באתר בהמשך.