פולחן הדמים

הסרט מחיה את הדימוי של הומופוביה והופך אותו למפלצת, משהו שנולד כדי לגרום לאנשים לפחד לאהוב את מי שהם אוהבים. אני חושב שזה רעיון מאוד חזק, ולצערי דווקא בגלל זה הרגשתי שהסרט לא מצליח לנצל אותו עד הסוף. רוב הדמויות הרגישו לי מאוד שטחיות, ובעיקר חסר בסרט איזשהו תחום אפור מבחינה מוסרית. הכול מאוד מוחלט: יש את הקהילה הלהט״בית ויש את הקהילה ההומופובית וכמעט שאין שום דבר באמצע. נכון שלפעמים בעולם האמיתי זה באמת יכול להרגיש כאילו הגבול חד עד כדי כך, אבל המציאות בדרך כלל הרבה יותר מורכבת. בסרט כמעט ולא קיימת האפשרות להכיל את האחר, להבין אותו או אפילו להיות מבולבל לגביו יש אהבה כמעט אובססיבית מצד אחד ושנאה מוחלטת מהצד השני. מבחינתי זה דווקא מחליש את מה שהסרט מנסה להגיד, כי במקום לתת לי דמויות שאוכל לזהות בהן משהו מעצמי, גם אם אני בכלל לא נמצא בנעליים שלהן, הן הופכות יותר לייצוגים של רעיונות מאשר לאנשים אמיתיים. זה חבל, משום שהנושא של הסרט הוא אחד מהחשובים ביותר מאז ותמיד אבל הביצוע שלו פגע מאוד בחווית הצפייה שלי.

סרט גרוע מאוד

שומר נפשו ירחק.