האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן הם מהיוצרים הבכירים בעולם הקולנוע הריאליסטי וזכו פעמיים בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן על סרטיהם "רוזטה" ו"הילד". כעת הם מוציאים את סרטם החדש "אימהות צעירות" על חמש נערות מתבגרות ששוהות יחד במקלט לאימהות וילדים. רון פוגל פגש אותם בקאן לשיחה על הסרט ועל הקולנוע שלהם
הצפייה בסרטים של האחים ז`אן-פייר ולוק דארדן היא חוויה לא קלה. מי שחושב שצפויה לו שעה וחצי של בידור אסקפיסטי מענג, יתבדה כבר בחמש הדקות הראשונות. ויחד עם זאת, מי שמאמין שהקולנוע הוא מדיום אמנותי שאמור גם לספק חבטות קשות לבטן הרכה ולעורר מחשבה (פילוסופית-קיומית ובכלל), לא יוותר על הקולנוע המינימליסטי-ריאליסטי המעיק והבלתי מתפשר של הבמאים הבלגים.
לוק (הבכור) וז`אן פייר נודלו בשנות החמישים וגדלו כבנים להורים בני המעמד הבינוני בעיר אנגיס בבלגיה ועיצבו את השקפותיהם הפוליטיות בשנות השישים, אז תנועת העבודה הבלגית נתנה ביטוי למחאות העובדים על תנאי התעסוקה שלהם וייצרה הפגנות ומחאות רחוב אלימות. האחים אהדו את קבוצת הכדורגל המקומית, ובריאיון שנערך עם אחד הכדורגלנים הנערצים עליהם, הוא נקב בשמו של דוסטויבסקי כסופר המועדף עליו. בהשפעתו קרא לוק את "החטא ועונשו", והספר השפיע עליו כל כך עד שהוא שכנע את אחיו הצעיר לעבור איתו לבריסל, כדי ללמוד משחק אצל מחזאי בלגי נודע.
בבריסל נדלקו השניים עד מהרה דווקא על קסמו המהפנט של המדיום הקולנועי והחלו לעסוק בכל מני עבודות מזדמנות, כדי לממן לעצמם מסרטת 16 מ"מ. בהמשך הם ייצרו אסופה ענקית של עשרות סרטים דוקומנטריים, באורכים שונים, שתיעדו את המהפכה הכלכלית של שנות השבעים בבלגיה. באמצע שנות השמונים החליטו הדארדנים לנסות כוחם בקולנוע עלילתי ויצירתם הראשונה "פאלש" (87`), סרט קודר שבמרכזו קורבנות מלחמת העולם השנייה, סימנה את הכיוון התכני והסגנוני שאליו יחתרו השניים גם בהמשך. מינימליזם צורני, ריאליזם נוקב, וביטוי כביכול דוקומנטרי, שכאילו מתעד ומתבונן מהצד ולא נוקט עמדה רגשית. האחים דארדן הם מאחרוני הבמאים הגדולים באירופה שעוסקים בריאליזם חברתי (יחד עם מייק לי וקן לואץ' הבריטים), ומכאן שסגנונם הקולנועי הוא ייחודי ויוצא דופן במהותו. המצלמה הרועדת, הווירטואוזיות שבה היא עוקבת וחודרת אל מתחת לעורן של הדמויות, המינימליזם העיקש - כולם כבר הפכו לסממנים דארדניים טיפוסיים.
(האחים דארדן ורון פוגל בקאן)
ב-96` הגיעו השניים לתודעת צופי הקולנוע ברחבי העולם, ולהכרה בהם כיוצרים יוצאי דופן בעלי אג`נדה חברתית, כשסרטם העלילתי, "השבועה", הוקרן במסגרת שבוע הבמאים בפסטיבל קאן. במרכז הסרט עמדה דמותו של איגור, נער צעיר שאביו, רוג`ר, משכיר דירות לעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, ואף מעסיק אותם בבנייה, באופן בלתי חוקי כמובן. ב-99` קנו האחים את עולמם כשחזרו לפסטיבל קאן, הפעם למסגרת התחרות הרשמית, עם סרטם "רוזטה". זו הייתה יצירת מופת עוכרת שלווה, על נערה בת 18, הגרה בקרוואן עלוב עם אמה האלכוהוליסטית, ופרנסת הבית מונחת כולה על כתפיה השבירות., הבחירה בו לסרט המצטיין של הפסטיבל, זוכה "דקל הזהב", נחשבה להפתעה מרעישה, מאחר שמולו התמודדו אז "הכל אודות אמא" של פדרו אלמודובר, ו"גוסט דוג", של ג`ים ג`רמוש.
ב-2005 יצרו את סרטם "הבן" שאף הוא קטף את "דקל הזהב" בקאן. על בחור חסר אחריות בן 20, שמפעיל כנופייה של ילדים קטנים. כל חפץ המגיע לידיו נראה לו בעצם כדבר שניתן לסחור בו ולמכור אותו, אפילו התינוק הקטן שבת זוגו המזדמנת סוניה בת ה-18 ילדה לו. עוד יצרו האחים ב-2008 את הסרט “השתיקה של לורנה", ב-2014 את "יומיים ולילה" שזיכה את מריון קוטיאר במועמדות לפרס האוסקר, ו-ב2022 את "טורי ולוקיטה" שזיכה את האחים בפרס חבר השופטים של קאן.
"אימהות צעירות", סרטם האחרון של האחים, השתתף בפסטיבל קאן של 2025, שם זכה בפרס התסריט הטוב ביותר. הסרט מספר על חמש נערות מתבגרות השוהות יחדיו במקלט לאימהות וילדים; כל אחת עם אתגרים וחששות משלה, אך לכולן מטרה אחת – לנצח את המציאות קשת היום שבה הן חיות על מנת להעניק חיים טובים יותר לתינוקותיהן. כרגיל מדובר בסרט היפר-ריאליסטי עם הרבה חמלה ומסר חברתי שנועד לגרום לצופים לשים לב לאלו שהחברה נוטה להשאיר מאחור. נפגשתי בקאן עם צמד האחים לשיחה על סרטם האחרון.
מה הביא אתכם ליצור את סרטכם הנוכחי?
"זה התחיל בתסריט שכתבנו על אם צעירה שהולכת לאחד מאותם מרכזים לאימהות צעירות שם היא פוגשת בחור שמפתח מערכת יחסים איתה ועם התינוק ובעצם משמש כמו אבא של התינוק. אבל מכיון שלא הכרנו את המרכזים האלו, החלטנו ללכת ולבקר בהם. כשביקרנו במרכז שכזה היינו ממש בהלם מהאווירה ומתחושת התמיכה שהאימהות מקבלות מהצוות - הפסיכולוגים והרופאים. ואז החלטנו שהסיפור שלנו יתרחש בתוך המרכז הזה וויתרנו על דמות הבחור אבל עם הרבה גיבורות, דבר שהוא לא אופייני לנו. הצבנו לעצמנו כלל אחד - לספר חמישה סיפורים של חמש אימהות שונות ושלכל אחת תהיה תקווה בסוף הסיפור. שהן תהפוכנה לנשים שמסוגלות לקחת אחריות על הילד שלהן".
איך החלטתם על סיום הסרט?
"בכל יצירה שלנו אנחנו חייבים מראש לדעת איך העלילה תסתיים. במקרה הזה היה חשוב שכל חמש הנערות יסיימו את המסע שלהן והיינו צריכים למצוא חמישה סיומים לסרט שזה לא פשוט. ניסינו לגוון ולהתאים לכל אחת מהאימהות הצעירות את הסיום שיתאים לה".
תוכלו להתייחס לצוות שעובד במעונות האלו?
"כל הסרט הוא בעצם הצדעה והוקרה שלנו לצוות הכל נשי שעובד במעונות האלו ועוזר לאימהות לטפל בילדיהן הקטנים. חשיבות הצוות היא לא רק בללמד אישה צעירה איך להאכיל את התינוק שלה ולדאוג לו, אלא גם להסביר להן שהן לא צריכות להרגיש אשמה על היותן אימהות חד הוריות. מה גם שחלק מהנשים הצעירות האלו באות מרקע מאוד לא פשוט - חלק מהאימהות הצעירות בכלל לא רצו את הילדים. חלקן גילו על ההיריון מאוחר מדי מכדי לעשות הפלה או שהוריהן הכריחו אותן ללדת את התינוקות ולכן חלק מהאתגר של הצוות הוא ללמד את האימהות לאהוב את הילדים שלהן. עוד אתגר הוא להסביר לאימהות שזה בסדר גם להחליט לתת את הילד לאימוץ אם הן ממש לא רוצות להישאר איתו".
האם יש הרבה מעונות כמו שרואים בסרט בבלגיה? האם צילמתם ממש בתוך מעון שכזה?
"יש לא מעט מעונות כאלו בבלגיה. המעון שצילמנו בו ספציפית הוא לקטינות. מרכזים כאלו לא יכלו לפעול ללא תמיכה ציבורית. זכינו לשיתוף פעולה מלא של הצוות שגם שיתף אותנו בסיפורי עבר של נשים צעירות שטופלו במעונות האלו מאז שנות השישים של המאה הקודמת. הרגשנו שהפכנו תוך כדי הסרט לקול שלהן".
ספרו קצת על האתגרים שבלצלם תינוקות ואימהות צעירות.
"אף פעם לא ידענו איך הצילומים יהיו. עבדנו עם חמש שחקניות צעירות שמעולם לא היו אימהות והצוות במקום ממש הדריך אותן איך להחזיק תינוק ואיך לדבר אליו וגם איך להחליף חיתולים. עבדנו מדי פעם עם בובות, אבל מאוד רצינו לצלם עם תינוקות כדי ליצור כמה שיותר אותנטיות. ואכן השימוש בתינוקות יצר עבורנו את הרושם התיעודי שרצינו שיעבור לצופה. חשוב לנו לציין שכמעט כל הבנות שמגיעות למעונות האלו הן ללא משפחה והמעון מספק להן תמיכה והקשבה ובעיקר אהבה. אם הסרט יכול לעורר מודעות לאותם מעונות שעושים עבודת קודש, אז בהחלט עשינו את שלנו".