חדשות קולנוע וסרטים

"שרפנו את העולם כולו": מבט מעמיק לתוך "האודיסיאה" של נולאן

7/8/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

אחרי שרוב העולם כבר ראה את הסרט המדובר של השנה, דניאל תמנה צולל לניתוח מעמיק של סרטו של נולאן, למקורות שלו ולמה שיש לו להגיד על מנהיגים, פחדים וטראומות בנות זמננו. החלק הראשון של הכתבה | ספוילרים לסרט בפנים

"חיללנו את כל מה שקדוש בין בני אדם, וזה מתפשט כמו מגפה. שרפנו את העולם כולו".

למרות הערצתי לכריסטופר נולאן, שהוא לא רק במאי הוליוודי בומבסטי ואמוציונלי, אלא גם קולנוען גאון במושגים היסטוריים, בכל זאת אני רואה ב"האודיסיאה" את סרטו החלש ביותר מאז "אינסומניה". יש בו אף רגעים וסתירות מביכים - אבל גם כמה רגעים סינמטיים וסימבוליים שהם גדולים. למרות שהסרט לא תמיד מחזיק רצף דרמטי מהימן, והדימויים והדמויות השונים בו מדברים עצמם לעתים כסוכנים פילוסופיים מלאכותיים של הבמאי. מתחת לאי-האחידות של יצירת האימה האפלה והקודרת הזו, מסתתרים מעמדים קיומיים ומסרים משמעותיים שמהווים אזהרה גוברת לבני-זמננו. מכאן גם בחירות הליהוק של נולאן, שעוררו פאניקה כה גדולה בעולם - כי נולאן מלהק לסרט את אמריקה של זמננו.

זהו לא ניסיון לשחזור נאמן למקור ל"האודיסיאה", והדיאלוגים המקוריים שכתב נולאן משקפים זאת בגלוי. אודיסאוס אינו רוצה לצאת למלחמה. פנלופה מציעה שיברחו, אבל אגממנון הוא כוח שאי אפשר לסרב לו; במקרה כזה הוא ינקום באיתקה, אומר לה אודיסיאוס, שחש אחראי לאנשיו. עליו להצטרף למלחמה שאינו רוצה בה. החיים משתקפים פה כדטרמניזם טאגי, וזה דווקא בהתאם לרוח הדרמה היוונית העתיקה. כאן טמון הפרדוקס הגדול של הסרט, שנבין יותר ויותר את משמעותו יחד עם אודיסיאוס, ככל שהוא מתקרב אל לב הטראומה שלו.

כי האודיסיאה המבוכית שלפנינו בנויה כמסע של שיבה אל הטמון במעמקי הזיכרון, אל המשמעות האתית והנפשית של מעשיו וחוויותיו של האנטי-גיבור - יותר מאשר אל איתקה לבדה. כמעט בכל סרטיו של נולאן מאז "ממנטו", הגיבור מנסה לשוב הביתה, או לביתו הפנימי-האינטימי, על ידי חתירה - אמביוולנטית אמנם - למפגש עם זיכרונות היפה והיקר שאבד ועם זכרונות כאובים ורוויי אשמה. מפגש שאולי הוא אפשרי, ואולי הוא קשה מדי. וזהו גם פרדוקס: כי כדי להציל את עירך וילדיך, אתה מסכים להשתתף בהחרבת ביתם ומשפחותיהם של אחרים.

דמותו המבעיתה של אגממנון מוצגת לנו כראשת מאפיה פשיסטית בעלת כוח על-מדינתי - בדומה לפופוליסטים בני זמננו. הוא מגלם מנגנון שכוחו גדול מזה של כל אדם יחיד: בני האדם יוצרים את ההיסטוריה, אך בשלב מסוים ההיסטוריה שהם יוצרים נעשית כוח חיצוני גדול מהם. ב"טנט", "אופנהיימר" ו"האודיסיאה" נולאן ממחיש את האמת הזו, יותר ויותר.

"הכל בגלל הלנה היפה", אומר המיתוס, אבל בסרט מתברר שאגממנון רוצה את טרויה מפני שהיא שולטת בנתיבי סחר חיוניים לו. מאחורי הסיפור הרומנטי, הכבוד והזעם, עומדות תאוות גיאו-פוליטיות וכלכליות. זוהי אמירה של נולאן על זמננו. הוא מפרק פנטזיה עתיקה של מלחמה: שעמים יוצאים להרוג וליהרג מעילתם של ערכים נשגבים בלבד, או לחילופין "רוע" טהור. עמים בוראים מיתוסים שמצדיקים פעולות, מדעת ושלא מדעת. מכאן האקטואליות: ארה"ב, רוסיה, איראן, ישראל, סין, קטאר ומדינות אחרות, הן אמנם לא זהות אלה לאלה, אבל כולן עשויות להלביש אינטרס ופחד, בכסות ועילה של כבוד, צורך ביטחוני, ואמת דתית או מוסרית - שהן לעתים קרובות עילות מזויפות. ההקשר האקטואלי הזה דולק לאורך הסרט, שמתאר במפגיע יריבות ושנאה מיותרת בין עמים, שאינם מבינים שהם דומים אלה לאלה וגם תלויים אלה באלה. והם גם מכילים בתוכם עצמם פערים בין הנאור והליברלי יותר (איתקה היוונית), לבין הנוטה לברברי ולרודני (מיקנה היוונית של אגממנון). אבל נולאן גם מציב אלטרנטיבה ל'אין ברירה' העיוור הזה. כי באמת 'ההכרח האסטרטגי' מתערבב בסרט שוב ושוב ביוהרה, בפחד ובתשוקה לשליטה, ואודיסיאוס מבין זאת מראש, אך את התמונה השלמה הוא רואה רק בהדרגה, ככל שהוא משיל מעצמו את יוהרתו שלו - ובמלואה, רק כשהסרט מסתיים. אז הוא מקיז עצמו ממעשה הדמים האחרון שלו, אל הגלות.

אחד הרעיונות האפלים ביותר בסרט הוא שככל שאתה מקריב יותר למען מטרה מסוג מסוים, כך קשה לך יותר להודות שהיא הייתה שגויה. אגממנון אף זובח את בתו למען המלחמה. אחרי הקרבה כזאת, כיצד יוכל לומר שהמלחמה הייתה טעות? אודיסיאוס אומר לפנלופה שההקרבה הזו מחייבת את אגממנון לניצחון באופן מפלצתי. אבל מי שמשיג את הניצחון - כדי סוף סוף לגמור את המלחמה הזו ולהשתחרר מעולו של אגממנון - הוא אודיסיאוס עצמו, על ידי מה שנולאן משקף כמעשה מגונה של עורמה ופלישה לקודש קודשיו של הזולת.

אודיסאוס הוא גם איש המעלה, אבל גם "סוס טרויאני", בעצמו. והדבר מתכתב עם סוגחית הפולשנות והגבולות שבוערת כל כך בחברה הגלובלית של ימינו, ושבישראל וארה"ב היא בעלת נפח התנהגותי ורגשי כה ענף וכאוב. קורבנות האלימות בסרט נעשים לא טיעון נגד מעשי התוקפנות, אלא דווקא להמשכתם: אם נפסיק עכשיו, בעבור מה הם מתו? כך הקורבנות הראשונים מצדיקים את הבאים - כביכול במלחמה יש היגיון וסדר ברורים, וזה תמיד על חשבון המתים הבאים.

מתי השאול שרודפים אחרי אודיסאוס ואנשיו, אינם מהווים רק יסודות של זיכרון-אשמה. הם מגלמים את הנפגע, שחוזר באופן טיפוסי כפוגע. פגעת בקדושתי כאדם, במוגנותי, בצרכיי, בשייכותי, באמוני - ועכשיו אני רוצה לנקום בך. זהו המוטו של סינון, לאחר שניצל אותו אודיסיאוס. כך נוצר מעגל פגיעת היתר: אני פוגע בך כדי להגן על עצמי או לבצר את עצמי; אתה נפגע ומבקש לנקום והנקמה שלך מאשרת בעיניי שאתה באופן סופי אויב מוחלט ומהותי, שלי. אודיסיאוס נעשה שקט, כי הוא מבין זאת.

בכל זה נולאן נוגע בהחלט בלב מהות הטרגדיה היוונית. פגיעה שלא זכתה להכרה מולידה את הפגיעה הבאה, והאדם נוטה שלא לראות זאת. זו הייתה גם הטרגדיה של אופנהיימר ושטרוס, בסרטו הקודם של נולאן. "תגובת השרשרת" האמוציונלית, שמדומה שם לתגובת השרשרת האפשרית של הביקוע הגרעיני, ומובילה בכל מקרה לתגובת השרשרת הצבאית, בסופו של הסרט.

אודיסאוס שואף להיות אחראי, אבל הוא אינו ריבון שלם למעשיו, ולכן הוא ואנחנו יכולים לסלוח לו, בסופו של דבר. היה לו המזל שלא להיהפך לפסיכופת מנוון כראש המחזרים אנטינואוס, אגממנון או הקיקלופ. כשהוא מאשים את עצמו במות אנשיו בשל שגיאותיו, האלה אתנה מערערת על דבריו: ואם אתה הובלת אותם, מי הוביל אותך? - הוא עצמו לכוד בתוך "ים ורוחות" אדירים של הקשרים, נסיבות ותנאים עצומים, כפי שרמז בעצמו לפנלופה, בהתחלה. אלא שהתובנה לא הייתה שלמה עדיין.

כאשר אודיסיאוס רואה את מכלול ההתרחשויות והפעולות האנושיות לאורך עשרים שנים, כחלק משרשרת סיבות בלתי-נמנעות, ולא רק כמעשיהם של אינדיבידואלים שבחרו מרצונם החופשי במכוער, אז משהו בשנאתו לקוטלי ידידיו הקרובים ולגורלו מתחיל להתרופף, ואיתו האמונה שהוא חייב להיות תמיד בעמדת מפקד עליון לאנשים ולמציאות. הוא נעשה יותר עניו, שקט, 'קבצן חסר שם, זקן וחכם'. אמנם זה בא בסתירה לאופן שבו מתאר נולאן את מעמד קטל המחזרים, שהוא מביך מעט, הן תסריטאית והן קולנועית. ממש לפני-כן הוא מצביע בפני פנלופה עליו עצמו ועל חבריו למלחמת טרויה כעל מי שהביאו במו ידיהם להרס האמון, הנימוס והכבוד לבית בעולמם - וגם לביתה של פנלופה. קטילתו את המחזרים היא קטל המפלצת שהוא וחבריו יצרו בעצמם.

מכאן גם סופו של אגממנון. הניצחון לא מציל אותו, כי הוא מבוסס מראש על אמונה בגדולתו האישית וביצריו הגדולים - היבריס, חטא היוהרה. האיש שהאמין שאכזריות וכוח ירוממו את ביתו, חוזר ומגלה שהעיקרון שהפעיל בחוץ ובבית, כבר נמצא בפנים. אם התרגלת לחשוב שכוח אלים-אפקטיבי הוא גם עדות לצדק גורלי, אל תניח שהאלימות תיעצר על סף מיטתך. היא שבה אליך וממגרת אותך, בנקודה הרכה ביותר שבך.

נולאן עושה את אודיסאוס מבוגר בהרבה מזה שהיה אודיסיאוס של הומרוס, כדי שלא יהיה צעיר מיתולוגי אלא אדם שכבר חי ועשה הרבה יותר מדי. הוא פוסט-טראומטי, לכוד במכאובי וחרדות העבר, אבל לא רק קורבן; הוא גם מי שעשה דברים לאחרים וחולל גם בהם טראומה, ניתוק, הלם ושכחה, שמהם גם הוא סובל. זה בעצם חלק ממה שכואב לו ומנתק אותו. הפלאשבק לטרויה - ראש הילדה וראש הפסל התרבותי והמעודן שנערפים, הטבח, הבית שנשרף - הוא חדירתה של האמת דרך מערך ההדחקה והרציונליזציה.

במשך שנים היה אפשר לומר - "ניצחון", "הכרח", "אסטרטגיה". אבל הזיכרון משיב לבסוף אל השכחן, המסיח דעתו בעינוגי האי של קליפסו, את הקונקרטי. פנלופה מתייסרת ומחכה לך. וכיוון שמדברים על שכחה ועל הסחת דעת מתענגת, כדי שלא לפגוש את הנורא האורב לפתחנו או מייסר את זולתנו - מה מבטאים 'המחזרים'? ומה איתנו? ועם תרבות האכול ושתה והמצליחנות שלנו, שמתקיימת בנונשלנטיות לצד זוועות ומכאובים כה גדולים?

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

רפאל (דניאל) תמנה - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי