חדשות קולנוע וסרטים

Seret מהעבר: 40 שנה ל"צבע הכסף"

18/10/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

פול ניומן, טום קרוז, מרטין סקורסזה – כל אחד מהשמות האלו היה כבר כוכב בשמי הוליווד כאשר הם התקבצו כדי ליצור סרט יחד, "צבע הכסף", המשך ל"אדי פלסון מ-1961, גם הוא בכיכובו של ניומן. "צבע הכסף" היה ללהיט קופתי, העניק לשחקן הוותיק את פרס האוסקר אחרי שנים של ציפייה והמשיך את צמיחתו של קרוז בתעשייה. עדיין, רבים לא ידעו לעכל אותו – גם לא האיש מאחוריו. 40 שנים בדיוק לצאתו, ניסינו להבין איך סרט הספורט הלא ספורטיבי מדי הזה שרד את מבחן הזמן

"אני לא יודע דבר על ביליארד", אמר הבמאי מרטין סקורסזה בריאיון לעיתון ה"ניו יורק טיימס" ב-1986, "אני לא אוהב את מה שעל השולחן, אלא את מה שסביבו - האינטריגות, התחמנות". אותו קשר רופף של הבמאי המעוטר לספורט המועדונים הוא גם זה שהוביל רבים להרים גבה כשנבחר לביים את "צבע הכסף" ("The Color of Money") - סרט המשך לדרמת הספורט "אדי פלסון" ("The Hustler" במקור) של רוברט רוסן מ-1961, כשהשניים מבוססים על ספריו של וולטר טביס ("האיש שנפל מכוכב אחר") באותו השם.

למרות שהיה ללהיט קופתי והעניק לכוכבו ולזה שזימן את סקורסזה לפרויקט - השחקן ההוליוודי פול ניומן - את פרס האוסקר אחרי שנים של ציפייה, אחדים חשבו שכישרונו של הבמאי "התבזבז" כאן, ולא הצליחו להבין מה לסרט "קונבנציונלי" זה ולאדם שהעניק לעולם רק מספר שנים קודם לכן את הדרמות הקשוחות ועטורות הפרסים "נהג מונית" ו"השור הזועם".

גם היום, 40 שנים בדיוק אחרי צאתו, "צבע הכסף" אינו הסרט הראשון שעולה לראש כשחושבים על היוצר האגדי, אלא רק עוד נדבך ב"עשור המוזר" שהיו שנות ה-80 עבורו - תחום בין קומדיה שחורה וניהיליסטית ("שיגעון של לילה") ודרמה תיאולוגית מעוררת מחלוקת ("הפיתוי האחרון של ישו"). כלומר, לא בדיוק "הלחם והחמאה" עליו התבססה התפיסה הציבורית של סרט סקורסזה טיפוסי. אך אולי זה בדיוק סוד קסמו והסיבה להערכה מחודשת – "צבע הכסף" אינו עוד סרט דרמה על אימונים מפרכים לקראת הניצחון הגדול במשחק, אלא הטייק של סקורסזה על מה שאנו תופסים כסרט ספורט שגרתי; מדיטציה על חילופי דורות בהוליווד והזדמנות להבין כיצד התעצבו דימוייהם של שניים מהכוכבים הגדולים בתולדות הקולנוע.

יותר מ-20 שנים אחרי מאורעות "אדי פלסון", שחקן הביליארד המוכשר באותו השם (ניומן) תלה את המקל וכעת עובד כבעל עסק למכירת אלכוהול. עדיין, האהבה (או האובססיה) למשחק מהצד לא אבדה, כשהוא מציע לשחקנים מתחילים "שותפות" בנוכלות. מזלו משתנה כשלחייו נכנס אחד מהשחקנים הצעירים המבטיחים של התקופה – וינסנט השחצן (טום קרוז). לאור חוסר יכולתו של בת זוגו של וינסנט (מרי אליזבת מסטרואנטוניו) לשכנע אנשים להמר נגדו ובכך להפסיד כסף, מזהה פלסון את הפוטנציאל המבוזבז. השחקן המזדקן לוקח את הצעיר תחת חסותו, עד שפלסון מתפתה לשוב בעצמו לעולם הביליארד. במהרה, הופכים החברים לאויבים.

קרוב יותר ל"מרטי סופרים" מאשר ל"אורות ליל שישי", סרטו של סקורסזה מתעניין הרבה יותר באקט הנוכלות/גניבה עצמו או חדירות המטרה להערים על האדם שמולך, מאשר כללי המשחק עצמו. אם "אדי פלסון" היה לסרט על הצד ההרסני שבהתמכרות, הרי ש"צבע הכסף" מנסה להבין כיצד הופכת ההתמכרות לאמנות. כך, במובנים רבים, סרט זה אינו כה שונה מיצירות "סקורסזיות" הרבה יותר כמו "רחובות זועמים", לדוגמה - גם כאן, שתי דמויות גבריות מנסות להתמודד עם עולם גברי מובהק, שבו אחת מהן תצטרך להחליף את השנייה מתישהו; נותר רק להבין מי יגיע לכך ראשון.

כך, סיטואציית ה"כל אודות חווה" הזו ממוסגרת כתחרות רוויית יצרים שני אנטי-גיבורים, הרבה מעבר לשולחן הביליארד. מצלמתו האקספרסיבית של הצלם הגרמני מייקל בולהאוס ("דמעותיה המרות של פטרה פון קנט") והעריכה הקינטית של שותפתו הוותיקה של סקורסזה, תלמה סקונמייקר, מתמקדת הרבה יותר בקלוז-אפים חדים על קרוז וניומן ועל חפצים בתנועה מתמדת – הכדורים על השולחן או הרחוב שבחוץ, אותה תנועה תחרותית בין השניים על מי יזכה בתואר הלא הרשמי של "גבר האלפא".

במבט לאחור, זוהי גם הסיבה מדוע מדובר בטקסט קולנועי מרתק על איך אנו תופסים את קרוז וניומן כאיקונות קולנועיות. ניומן, אולי מגדולי הכוכבים ההוליוודיים בכל הזמנים, יפה תואר באופן כמעט קלישאתי, לא צריך לעשות כאן הרבה כדי שנאמין בסמכותו ובאמונה שלו בעצמו. כל מבט מלמטה על פרצופו, כל כניסה שלו לחדר משדרת עוצמה, "קוליות". הזיהוי של הצופה אותו כמי שלא פעם לוקח על עצמו תפקידים של גברים מתבודדים וקרועים מבפנים יוצר את האפקט אותו סקורסזה מבקש להבליט – גבריות סטריאוטיפית מוצלחת היא זו שמצליחה להסתיר עד כמה מזויפת היא.

ישנה מעין תחושת של סגירת מעגל לא מכוונת עם זכייתו של ניומן בפרס האוסקר על תפקיד "מטא" זה. למרות שהלך לעולמו רק ב-2006, במובנים רבים אותתה לו התעשייה כבר שהיא מודה לו על תפקיד "החתיך המיוסר" שיצר, רק כדי לקבל על עצמה את תפקיד "החתיך הכל יכול" – זה שקרוז סייע כבר אז כה טוב לייצר.

ואכן, הצפייה בקרוז – בשנה שהפכה אותו לכוכב-על עם "אהבה בשחקים" - כזה האוחז ברוח נעורים כמעט פנאטית, עיוורת לניואנסים או סאבטקסט, ולהיזכר כיצד זו קיימת בו עד היום, מ"משימה בלתי אפשרית" ועד "דיגר" – מסייעת להבין עד כמה באמת ראוי אותו שחקן אמריקאי לתואר "כוכב הקולנוע האחרון". זה אמנם פחות מודע לעצמו ממה שהוא היום (עד כמה שזה אפשרי), אך זהו מרתק לראות כיצד קרוז - אחד המיתוסים האחרונים בעולם הקולנוע - פוגש את ניומן - אחד המיתוסים הראשונים בו – ומעלה עמו שאלות על כוכבות, המחיר שלה, ועד כמה אנו כצופים זקוקים לה גם בעידן נטול כוכבים.

העובדה שהסרט שויך במשך שנים לז'אנר שלא כה קשור אליו בפועל גרמה לו להיראות כמו "עוד סרט ספורט", אך אם היה יוצא בימינו, היה כנראה ממוסגר "צבע הכסף" כדרמה על גבריות רעילה והשלכותיה. אחרי הכל, הצלחתו של האחד בה מגיעה על חשבון כישלונו של האחר. תחת ההגדרה הזו, נדמה שסרט זה של סקורסזה אף רלוונטי יותר לימינו מידועים ממנו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »
כתבות נוספות ממדור Seret מהעבר
דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה
אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

Seret מהעבר: 40 שנה ל"צבע הכסף"
הסרטים שאסור לכם לפספס בפסטיבל הקולנוע הגאה 2026
Seret השבוע: "האהבות שלנו", "נפילת הלוויתן", "סטריט פייטר" ו ...
יום הקולנוע הישראלי 2026: הסרטים שכדאי לכם לראות

חיפוש בארכיון החדשות
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לבחור שנה וחודש וללחוץ על כפתור החיפוש)

או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון

בחר/י תאריך: מ עד

חפש בכל הארכיון

סרטים מומלצים ע"י הגולשים

1וונדר-דוג
ציון גולשים
9.1/10
2ראנר
ציון גולשים
9.1/10
ציון מבקרים
3.0/5
3גלים של תקווה
ציון גולשים
9.1/10
ציון מבקרים
3.8/5
4האי הנעלם
ציון גולשים
9.0/10
ציון מבקרים
4.0/5
5לוני טונס מציגים: קיוטי נגד אקמי
ציון גולשים
8.7/10
ציון מבקרים
3.5/5

טריילרים חדשים

משחקי הרעב: זריחה על האסיף הכריסטופרים מחר יהיה טוב הבדחן