Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: אש, דם ושדיים חשופים - מארז גריינדהאוס

מאת: אלון רוזנבלום

אפשר לשנוא, אפשר לאהוב אבל אי אפשר להישאר אדישים לנוכח סרטיהם המאוד אלימים, בוטים ועמוסים של קוואנטין טרנטינו ("חסין מוות") ורוברט רודריגז ("פלאנט טרור") שנכנסים תחת הכותרת "גריינדהאוס".

למרות שבבתי הקולנוע הסרטים יצאו בניפרד הכוונה הראשונה של היוצרים הייתה שהסרטים יוקרנו בזה אחר זה, כמעין דאבל פיצ'ר כפי שהיה נהוג בשנות השבעים. אולם, כאשר הגרסה הארוכה של שני הסרטים ביחד יצאה לבתי הקולנוע הקהל בושש לבוא, חברת מירמקס החליטה לחלק אותם לשני סרטים ארוכים.

[*]

בימים אלו יצא מארז משולש שמעניק לחובב הקולנוע את האפשרות לעשות לו מרתון ביתי כפי שהיה אמור (כמעט) להיות בקולנוע. הוספה המילה "כמעט" מכיוון שהמארז שמפיצה "פורום פילם" מאגד את שתי הגרסאות שהוקרנו בבתי הקולנוע (שהן ארוכות יותר). הדיסק השלישי כולל המון תוספות לשני הסרטים.

כאשר משווים בין סרטו של טרנטינו (בתמונה למעלה) לסרטו של רודריגז ברור כי התלמיד עלה על מורו. בעוד שנראה כי הסרט של טרנטינו היא גחמה מגלומנית של יוצר ש...וסליחה על העברית הבוטה....השתן עלה לו לראש, אצל רודריגז (בתמונה למטה) ישנה חדוות יצירה, גם אם מדובר בז'אנר שנחשב לאחד הנחותים בתולדות הקולנוע.

[*]

ב"חסין מוות", טרנטינו מספר את סיפורו של נהג פעלולים שהפך לרוצח פסיכופאתי מטורף שרודף אחרי בחורות תמימות עד שהוא נתקל בשלוש בנות, פעלולניות בעצמן, שמחזירות לו מנה אחת אפיים.

הדיבורים הארוכים מאוד בסרט, שבניגוד לשאר סרטי טרנטינו לא מבדחים, לא חכמים ולא שנונים, עוצרים את ההתקדמות העלילתית. סצינת ריקוד הלאפ טופ, שנראה כאילו הוצאה מסרט פורנו בשנות השבעים, לא מגרה אלא ההפך, די דוחה ואתה רק יכול לשבת, להסתכל ולרחם עם הוריה של השחקנית שהסכימה לעשות את הסצינה כדי "לעבוד עם טרנטינו". העובדה שהוא מלהק את חבריו הקרובים (כמו הבמאי של סרטי "הוסטל" אלי רות') ואת עצמו (והוא שחקן מזעזע) מעלים תחושה של גועל בזמן הצפייה. מי שמצילים את הסרט הוא קורט ראסל בתור הפעלולן הפסיכופאט והפעלולנית שחקנית האוסטרלית זואי בל שהיא פשוט מקסימה.

[*]

אה, כן, ויש שם סצינת מרדף נהדרת שרק בשבילה כדאי לקנות את כל המארז הזה.

התוספות של הסרט רק יגבירו את הסלידה שלכם מטרנטינו שכל מילה שנייה שלו היא "אני, אני, אני" (כמו אחייני בן השנה שזה הדבר היחיד שהוא אומר). טרנטינו אומר שהוא רוצה להיות הכי טוב, הכי מקורי, ושהסצינות מרדף שהוא יביים ייזכרו בתולדות הקולנוע כסצינות הטובות ביותר. בכלל סרטוני מאחורי הקלעים הללו רק מגבירים את הסלידה מהיוצר שחושב שהוא אלוהים (ולצערנו הרב מצליח בזאת גם לשכנע לא מעט אנשים).

[*]

"פלאנט טרור" של רודריגז הוא טוב הרבה יותר. ראשית, יש שם סרט. התחלה, אמצע, סוף, המון הומור שחור, המון דם ופנים מתקלפות (מחלקת האיפור עבדה שעות נוספות) ואפקטים זולים של דם, אש וראשים מתפוצצים. רודריגז הוא ילד בנפשו שאוהב לשחק בקולנוע וכאן נפשו של הילד יוצאת ומגיעה ללב הקהל, האהבה הגדולה שלו לטראש יכולה לעורר רק הערצה וחיוך שאומר "הוא עוד יגדל".

גם בסרטוני מאחורי הקלעים, הכוללים את "בית ספר לקולנוע בעשר דקות" המסורתי של רודריגז מועברת האהבה הגדולה שלו למדיום ולא לעצמו.

[*]

יש להזהיר כי הסרטים הללו הם לא לכל אחד, הם עשויים כמו סרטי הגריינדהאוס משנות השבעים שזה אומר, עלילה מפגרת, משחק לא מי יודע מה, בחורות יפות עם חזה ענקי והרבה מאוד דם. במקרה של רודריגז מדובר בזומבים מאיימים שתוקפים בני אדם ופשוט קורעים אותם מאבריהם.

אבל, קשה לברוח מהיכולת ליצור בבית חוויה שעל בטוח תהיה חד פעמית, כי ספק אם יהיה מישהו שיישב ויראה את שני הסרטים אחד אחרי השני יותר מפעם אחת.

אז אם אתם סינפילים, רוצים חוויה קולנועית שונה וחד פעמית, אוהבים את טרנטינו (אלוהים יודע למה?) ומחבבים את תלמידו רודריגז, זה המארז בשבילכם.