Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: יחידת עילית - עילית של סרט

מאת: רון פוגל

אחרי שתי צפיות בסרטו המדהים של ז'וזה פאידליה "יחידת עילית" הגעתי למסקנה שמדובר בסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בקולנוע.

הסרט שזכה השנה, בצדק רב, בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין מתאר את קורותיה של יחידת העילית של משטרת ריו (הידועה גם בשמה "בופה") ואת מלחמתה חסרת הפשרות בסוחרי הסמים בעיר. אבל התיאור הקר הזה לא עושה צדק ליצירתו של פאידיליה שהיא אפוס קולנועי מפעים המשרטט ללא כחל וסרק מציאות אלימה ומטרידה שבה חיים יום יום האזרחים בברזיל.

[*]

יש בסרט כמה וכמה רבדים: הראשון הוא מלחמתם של הטובים - כחולי המדים (במקרה זה, המדים של היחידה הם שחורים וסמלם היא גולגולת) ברעים - הפושעים במשכנות העוני של ריו. מדובר במלחמה של ממש וכמה סצנות נראות כאילו צולמו בבוסניה או לחלופין בלבנון (או בעזה?).

פאידילה שהוא בימאי חברתי הזועק בסרטיו כנגד עוולות וחוליי החברה מצלם במיומנות של בימאי אקשן מן השורה הראשונה את סצנות הפעולה ובשילוב צילום תזזיתי ומוסיקה דופקת בראש מתקבלים סיקוונסים שלא היו מביישים את רני הרלין ("מת לחיות") או את ג'ון וו ("משימה בלתי אפשרית 2").

[*]

רובד אחר הוא הסיפור על שני שוטרים הגונים והמפקד העתידי שלהם הנאבקים במערכת מושחתת, כל אחד בדרכו שלו. קאו זונקרה הוא נטו - השוטר האימפולסיבי שרוצה למגר את הפשע ללא פשרות ואנדרה רמירו הוא מטיאס השוטר השכלתן שרוצה להיות עורך דין וחושב שניתן לחסל פושעים גם בכוח המוח.

הם מתגייסים למשטרה ביחד, מתנדבים ליחידת העילית ונושאים בתוצאות של החלטתם לשים עצמם בקו האש הראשון... נטו ומטיאס מייצגים את שני צידי האישיות של הפקד נשימנטו (וגנר מאורה המרשים) שכבר קץ בחיי הרדיפה אחרי הפושעים ומלווה את הסרט בפרשנויותיו המאוד סרקסטיות וציניות. יחסיו עם אשתו לאורך הסרט הם תיאור מעודן ויפיפה של איך המציאות חודרת אט אט גם לעולמו הפנימי ביותר של האדם - לביתו ויחסיו עם הקרובים לו ביותר. מזמן לא נראה סרט המצליח לשרטט בפנינו מערכת שלטונית שכל מטרתה הוא לקבל שוחד ולשתף פעולה עם פושעים, מערכת המקיאה מתוכה את האדם ההגון.

[*]

רובד נוסף בסרט, ממש כמו בסרט אחר עטור פרסים של פאידליה, "קו 174", הוא הזעקה כנגד חוליי החברה הברזילאית. העשירים הנהנתנים והעניים העשוקים ובתווך מערכות השלטון המתפוררות אט אט בשל חוסר במשאבים ותרבות השוחד. פאידילה שקיבל רשות מהכנופיות לצלם בתוך שכונות העוני עצמן(ה"פאבלות") מציג מציאות קורעת לב ודימויים שמכים בצופה באותו חוזק שבו מכים אנשי יחידת העילית את החשודים שהם עוצרים כדי להוציא מהם מידע. וב"בופה", בעולם חסר רחמים, אין "נוהל עצירת חשוד" או "זכויות החשוד". פאידליה עושה מטעמים מהשאלה האם כדי להכניע את הרוצחים צריך לאמץ את ההתנהגות שלהם (שאלה שעלתה לאחרונה, בצורה שונה אומנם, ב"האביר האפל").

הסרט מגיע לשיאים בנוגע למה שמכונה "קולנוע אורבאני" בהצגת ריו ה"אחרת" –שכונות עוני צפופות שבהם שולטים ללא עוררין סוחרי הסמים ושאליהם מפחדת המשטרה, להוציא יחידות ה"בופה", להיכנס. הצבעים, הקולות (מוסיקת הראפ כמוסיקה שנולדה בשכונות העוני מככבת לכל אורך הסרט), הדמויות –כל אלה הם אות מופת לקולנוע בועט ונושך (וגם יורה) שמציב את פאידיליה בשורה הראשונה של הבימאים הלא מתפשרים הפועלים כיום בעולם וכאחד (אם לא גדול) מהבולטים בבימאי ברזיל בימינו.

[*]

פאדילה מותיר אותנו עם הרבה שאלות ועם מעט מאד תשובות. הסרט שבר קופות בברזיל וקטף שלל פרסים בעולם. 120 הדקות חולפות להן ביעף והצופה נותר עם תחושת בעתה ובהלה שלא עוברת בקלות.

סרט שהוא לא פחות ממכת אגרוף לבטן, הסרט הטוב של שנת 2008. יצירה מושלמת.