Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: 50/50

"50/50" – ביקורת סרט

13/11/2011

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: שחר עמית

סרטן הוא תמיד נושא רגיש וקשה לעיסוק. לרוב בהוליווד, בוחרים לגשת למחלות סופניות בדרכים מלודרמטיות וכבדות לעיכול, אך לעומת זאת, כמו משב רוח מרענן מגיע אלינו הסרט "50/50" וכובש את המחלה בדרמה קומית משובחת ולמרות כל הקשיים, גורם לנו להעלות חיוך על הפנים.

[*]

ללא ספק נקודת האור הטובה ביותר היא התסריט המרהיב של הבחור הצעיר, וויל רייזר, אשר ביסס את הסרט על אירועי חייו. אדם (ג'וזף גורדון לוויט), מפיק ברדיו בן 27, הוא האיש הממוצע שרץ כל בוקר ונוהג למחזר, אותו אדם אליו כל אדם יכול להתחבר. הוא תוצר של מה שאנו נכנה בית פולני קלאסי; הוא חי חיים די זהירים, הנשלטים על ידי אם מגנה על יתר המידה, אב חולה אלצהיימר ומערכת יחסים עם אמנית תלותית בשם רייצ'ל, המגולמת על ידי ברייס דאלאס האוורד כתומת השיער ("ספיידרמן 3", "העזרה"). יום אחד מגלה אדם כי הסיבה לכאבי גב הלא מוסברים שלו זה גידול סרטני מזן נדיר על עמוד השדרה וזה יוצא למסע מלא בכאב, התמודדות אישית, אהבה וכמובן הומור.

[*]

האם הלוחצת, האב החולה, החברה ואפילו הטיפולים הכימותרפיים מתגמדים אל מול מערכת היחסים של אדם עם חברו הטוב ביותר, קייל. את תפקיד קייל תפס סת' רוגן (שגם הפיק את הסרט) ונראה כאילו הדמות נכתבה במיוחד לאמת מידת המשחק המיוחדת שלו. אחוות האחים בין הצמד, תופס נפח רב בסרט, מגדיר את אופיו, גרום לנו להרגיש כי אדם איננו מתמודד עם המחלה לבד ובדרכו הייחודית של סת' רוגן, הוא אפילו מנצל בציניות מבדחת את המצב בשביל להשיג בחורות.

[*]

זהו סרטו השלישי באורך מלא של ג'ונתן לוין והראשון לזכות לרווחים כה גדולים (פי שלוש מסכום ההשקעה). לוין בהחלט אינו חלוץ וגם לא מנסה להיות, בניגוד לבמאים צעירים רבים היום. הסרט עונה בצייתנות לחוקי הז'אנר עם דגש רב על איכות המשחק המרשימה, פס קול רבגוני והאינטימיות שבין הצופה לדמויות עם דגש מיוחד על אדם.

[*]

חשוב לשבח את עבודת המשחק המדהימה שבוצעה בסרט על ידי האנסמבל הצעיר. בדקה התשעים ההפקה נתנה את התפקיד הראשי של אדם לג'וזף גורדון לוויט, במקום ג'יימס מק'אבוי הסקוטי (שמככב בימים אלו בסרטו החדש של דני בויל). הבחירה בגורדון לוויט השתלמה ביותר עם הופעה יוצאת מן הכלל. גורדון לוויט בן השלושים עם פני התינוק קונה את האהדה תוך שניות ספורות, ולוקח אותנו למסע של רגשות מאופקים, אולי אפילו מוכחשים לאורך כל המסע שנכפה על הדמות עד לנקודת השבירה, שגם בה הוא מצליח לרתק את הצופים לכיסא. השחקן שמוכר בעיקר מתפקידיו בסרטים "התחלה" של כריסטפר נולאן ו"500 ימים של סאמר" נותן הופעה אנושית יותר ממה שהרבה שחקנים אחרים היו חולמים לתת בכל מהלך הקריירה.

[*]

מצוייד בסת' רוגן, שמשחק שוב דמות וולגרית, בוטה ושאחראית לפחות לחצי מן ההומור שבסרט - קייל, ידידו הטוב של אדם, המציע עזרה בדרך יוצאת דופן: לחיות את היום. למרות שזה נראה לעיתים שהדמות היא אנוכית, אנו שמחים שהוא שם.

הסרט אמנם סובב סביב מחלתו של אדם, אך היופי בו היא שההתמקדות היא במסע של אדם וקייל. השילוב בין הקלילות והכיף שבין השניים לרגעים הקשים יותר של המחלה יוצר איזון משובח ומונע שעמום. בניגוד מוחלט לאופי הדיכאוני הנפוץ של סרטים מסוג זה, אנו מקבלים זווית ראייה שונה לגבי מחלות בסרטים ואופן התמודדות רענן וצעיר יותר, כזה שנותן תקווה לשרוד גם כשהסיכויים הם רק 50/50.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »