חשוב לי לספר סיפור של אנשים שמבחינת החברה הם שקופים

במאים רבים בישראל שמסומנים כהבטחה גדולה עם סרטם הראשון, מתקשים להגיע לסרטם השני ופחות מכך ממשיכים מעבר לזה. בתעשייה שבה גיוס הכספים לכל סרט הוא משימה קשה בפני עצמה שלוקחת שנים, מעטים הבמאים ששורדים לאורך זמן ומספר רב של סרטים. ארז תדמור הוא אחד מהם, ואחד הפוריים שבהם עם לא פחות מ-14 סרטים עלילתיים ב-23 שנה, כולל הלהיטים "סיפור גדול", "בשורות טובות" ו"בחורים טובים". סרטו החדש "ילדים של אף אחד" מגולל את סיפורו של בית מחסה לנערים בסיכון בנווה צדק ואת המאבק של ג'קי (אותו מגלם השותף הקבוע של תדמור, רועי אסף, שגם סייע בכתיבת התסריט), העובד עם הנערים, כנגד סוכני הנדל"ן שמנסים לפנות אותם.

מתי צילמת את הסרט?

"התחלנו לצלם בזמן הקורונה ואז ההפקה נעצרה. צילמנו בקפסולות וכל הזמן פחדתי שמכיוון שהסרט עוסק בבני נוער, הנערים שהם גיבורי הסרט יגדלו פיזית. סיימנו את ההפקה והתחלתי לעבוד על 'בחורים טובים', שבסופו של דבר יצא לפני 'ילדים של אף אחד' והביא 300 אלף צופים. הסרט הזה חיכה בסבלנות ועכשיו יוצא סוף סוף לקולנוע".

בזמן ההפקה, במיוחד בסצנות עם הנערים, נצמדת לתסריט או שאפשרת מרחב תמרון?

"תראה, מכיוון שמדובר בחבר'ה לא מנוסים הייתי חייב להיצמד לתסריט. לעיתים אני בהחלט מאפשר אימפרוביזציה כמו בסרט שלי ושל גיא נתיב 'זרים'. גם כשצילמתי עם רועי את 'ארץ פצועה' סמכתי עליו ולכן הוא שינה את חלק מהסצנות שלו תוך כדי תנועה, אבל שם היה מדובר בבוגר מצטיין של ניסן נתיב. לכן ב'ילדים של אף אחד' נצמדתי מאוד לתסריט כדי שלא אבלה אחר כך שעות בתיקונים בחדר העריכה. מכיוון שיש בסרט שילוב מעניין בין שחקנים מנוסים כמו רועי אסף, יעקב כהן ותיקי דיין עם חבר'ה שהם בעצם ללא ניסיון הייתי חייב שכולם יישרו קו לפי התסריט כי אחרת אתה מאבד שליטה די מהר".

בסרט משולבים מעין שירים ששולי רנד שר, תוכל להרחיב על כך?

"רציתי שלסרט יהיה מעין מספר לא שגרתי ולכן בכל מיני סיטואציות ניתן לשמוע את שולי רנד מעין שר והמילים מתקשרות למה שקורה בעלילה. זה נותן אופי מיוחד לסרט שגם ככה יש בו לא מעט רבדים".

(תמונות מתוך הסרט "ילדים של אף אחד". צילום: עמית יסעור)

הסרט מספר את סיפורו של בית אלי התחיל את דרכו בשלהי שנות ה-80 עוד כשנשא את השם בית השנטי. בתום פיצולים שהפכו את בית השנטי למוסד רשמי, הוא נפתח כבית אלטרנטיבי. המקום היה קטן, אירח לא יותר מ-12 נערים, שנקלטו תחת קורת הגג. כמו בסרט, גם במציאות התקיימה מלחמה של של הבעלים כנגד העירייה וסוכני הנדל"ן שרק חיכו לפנות אותם. הסיפור הוכרע לאחר הצילומים לטובת בעלי ההון. כך המוסד שהציל את חייהם של צעירים רבים נסגר. תוכל לספר על הסיפור האמיתי מאחורי הסרט?

"בהחלט. הסרט מבוסס על הסיפור של מריומה קליין ובעלה שהקימו בית לילדים בסיכון. המקום התפתח והפך ממש לממוסד ואז מריומה רבה עם בעלה, הם נפרדו והיא הקימה את בית השנטי על שם בתה. בעלה המשיך עם הבית המקורי שנקרא בית אלי והיה בו כמעט עד מותו. בתחילת הדרך דיברתי עם רועי אסף על הרעיון לסרט, הוא מאוד התעניין ונסענו לבקר בבית המקורי שבו בסוף צולם הסרט ופגשנו את בת אל, הבת של דינו אברהם שניהל את הבית. שמענו מבת אל על הבית ואת רוב הסיפורים הכנסנו בסרט. חלק קטן ממה שקורה בסרט זו תוספת שלנו".

רועי אסף הולך איתך דרך ארוכה, ב"ילדים של אך אחד" כתבתם ביחד את התסריט, מעבר לכך שהוא שוב משחק בתפקיד מרכזי אצלך. ספר קצת על הקשר בינכם ומדוע אתה מרבה לעבוד איתו.

"הכל התחיל ב'ארץ פצועה' (תדמור זכה בפרס אופיר על בימוי הסרט הנ"ל, ר.פ). אחרי שראיתי אותו ב'משגיחים' של מני יעיש מאוד התרשמתי והצעתי לו את תפקיד השוטר בסרט. אז ראיתי לראשונה את ההשקעה שרועי משקיע בכל תפקיד, את רמת התחקירים שהוא עושה לגבי התפקידים שהוא מגלם. כדי ללמוד על התפקיד שלו ב'ארץ פצועה' הוא הצטרף לסיורים משטרתיים בלילות ואני לא נתקלתי עדיין בשחקן כל כך טוטאלי ואמרתי לעצמי 'וואו, עם שחקנים כאלה אני צריך לעבוד'".

כשאני חושב על רועי, אז בעיניי הוא ממש נטמע בתפקידים שהוא מגלם. פחות כוכב ויותר שחקן אופי.

"רועי לא לוקח קמפיינים גדולים ובוחר מאוד בקפידה את התפקידים שלו והוא אכן בעיניי שחקן אופי מדהים. כמו בסרט 'בחורים טובים' שבו הפכתי אותו לאדם בן שישים. בכל תפקיד שלו, כמו ב'ילדים של אף אחד', הוא ממש חי את התפקיד ולכן אני כל כך נהנה ללהק אותו וגם לעבוד איתו. ב'בחורים טובים' לקחתי אותו לבני ברק לפגוש הרבה דתיים שדומים לדמויות בסרט והוא מהמפגשים האלו יצר דמות מדהימה באותנטיות שלה. הוא באמת שחקן יוצא דופן".

הזכרת את תיקי הדיין הנפלא, שלאחרונה זכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט “שבע ברכות", ואת יעקב כהן שדמותו בסרט מאוד נגעה לליבי. איך היה לעבוד עם שני השחקנים האלו?

"לגבי תיקי זה היה ממש חלום שלי לעבוד איתה. אני זוכר שראיתי אותה מופיעה בטלוויזיה ותמיד היא כבשה אותי. השם שלה עלה כשהתחלנו לעבוד על הליהוקים ושאלנו את עצמנו מי יכולה לגלם הכי טוב תפקיד של אמא, מישהי שהצופה היה רוצה שהיא תהיה אמא שלו ולכן אפילו חלק מהטקסטים נכתבו ממש בשביל תיקי ולפי איך שהיא מדברת. היא כמובן נתנה את האינפוט שלה ותיקנו את התסריט לפי הערותיה. בעיניי היא המרגלית המושלמת לסרט".

"לגבי יעקב כהן - אני זוכר שראיתי אותו ב'שחור' והתרשמתי מהעוצמות שלו ואז ראיתי אותו בסרט קצר של שרון אבהרמי בשם 'ל"ג בעומר' שהוא עשה שם תפקיד מדהים וב'פיגומים' בתפקיד קטן וידעתי שאני מאוד רוצה לעבוד איתו. הוא איש שמעורר תחושות שונות ומנוגדות כשחקן - מצחיק מצד אחד ומעורר אמפתיה וחמלה מצד שני. הדמות שלו היא של עורך דין שפעם היה בגדולתו, אבל היום כבר אין לו משרד והוא נפגש עם הלקוחות שעוד נשארו לו באיזו מסעדה תימנית שם הוא נוהג לאכול. הוא עושה פעילות התנדבותית - כמו לייצג בחינם את בית אלי ואת מרגלית כמנהלת הבית. כדאי לשים לב שאין לדמות שלו ילדים וילדי הבית האבודים הם בעצם מעין הילדים שלו. היה לי ממש כיף לעבוד עם השחקן הווירטואוז הזה שגם מביא המון עוצמה לסצנות".

האם הסרט הוא סרט מחאה חברתי? הרי אתה עוסק בנערים שדי נזנחו על ידי החברה שחיים בבית מוזנח בשולי העיר הגדולה.

"בוודאי. הרי מדובר בבתים שהולכים ונעלמים. מדובר על מקום מיתולוגי שבמקום לשמר אותו מעיפים אותו לטובת עוד פרויקט נדל"ן יוקרתי ומעבירים את תושבי הבית למקום שהנדל"ן פחות יקר. אם אתה מסתכל על הוויז'ואל של הסרט שצילם אותו עמית יסעור אז בשוטים שרואים את ג'קי רונן הולך בנווה צדק אתה רואה שכל הבניינים מאחוריו הולכים ומתקרבים. נווה צדק הופכת לאט לאט ל'ניו יורק צדק'. אתה נשאר עם מלונות בוטיק, חנויות ובנייני יוקרה. הבתים הקטנים נעלמו. הבית בסרט הוא מהבתים הראשונים שנבנו בשכונת מנשייה שליד נווה צדק. בבית במציאות עברו מאות ילדים שהגיעו מהרחוב ולאחר מכן התגייסו לצבא ויישרו קו עם החברה הישראלית והפכו לנורמטיביים. זו החשיבות של מקום כמו בית אלי. מרגלית היא אדם שלוקח את הילדים האלו ומראה להם את הדרך הנכונה. חשוב לי מאוד לספר סיפור של אנשים שמבחינת החברה הם ממש שקופים".