סרט הצגה: חמישה סרטים טובים המבוססים על מחזות

חתולה על גג פח לוהט (1958)

שנות ה-50 באו עם בשורה חדשה לקולנוע ההוליוודי – לא עוד דרמטיות הוליוודית ומשחק תיאטרלי, אלא משהו אחר – אמיתי, כן וחייתי הרבה יותר. מ"הסטודיו למשחק" בניו-יורק, בהנהגת מורי למשחק אגדיים – איליה קאזאן ולי שטרסברג, בין היתר – יצאו כמה מהשמות החמים ביותר של התקופה: מרלון ברנדו, ג'יימס דין, מונטגמרי קליפט, מרילין מונרו, פול ניומן ועוד רבים וטובים אחרים... כל אלו זרעו יחד את הזרעים לשינוי השיטה ההוליוודית כעשור לאחר מכן, דווקא בעשור שחגג את ההוללות שבה.

אחת הדוגמאות החזקות ביותר להשפעת התיאטרון, ו-"הסטודיו למשחק" בפרט, על הוליווד הזוהרת הוא העיבוד מ-1958 למחזה רווי היצרים של טנסי וויליאמס, "חתולה על גג פח לוהט". מחוזק ע"י כוח הכוכבות של אליזבת טיילור ופול ניומן, הדרמה הדרומית הזו אודות אתלט לשעבר מתוסכל ואשתו המיוסרת אמנם נאלצה למתן את התמות המיניות והגאות של הסרט ("הסרט הזה יחזיר את התעשייה 50 שנה אחורה!", צעק בהזדמנות אחת וויליאמס המאוכזב לקהל האנשים בתור לראות את הסרט), אך עדיין נותרה הוכחה ניצחת שדווקא עיבוד לתיאטרון יכול להביא שינוי.

קברט (1971)

בעולם מחזות הזמר, ישנם שני מחנות – אלו שעומדים נאמנים לצד הגרסאות הבימתיות ונותרים סקפטיים לגבי עיבודים קולנועיים, ואלו שהגרסה הקולנועית נותרת הכי טרייה ודפינטיבית בראשם. עם זאת, ישנם מחזות שעשו מהפכה של ממש בשני המדיומים; כזה הוא "קברט", המבוסס על המחזה "אני מצלמה" ועל הספר האוטוביוגרפי אותו עיבד "סיפורי ברלין" של הסופר הגאה האנגלי כריסטופר אישרווד. "קברט" הציג חברה בטרנספורמציה – מהמיניות והרעיונות החופשיים של רפובליקת ויימאר לפאשיזם והקיבעון של גרמניה הנאצית.

מהרגע שסיפורם של רקדנית הקברטים האמריקאית סאלי בולס והסופר קליפורד בראדשו התחיל לעשות שמות בברודווי (ובמהרה בעולם כולו) והוכיח שלא כל מחזמר צריך להיות חינני ו-"לכל המשפחה", הכוריאוגרף ובמאי התיאטרון בוב פוסי רדף אחרי מפיקים הוליוודיים במטרה לשכנעם להפוך אותו לבמאי העיבוד הקולנועי. למרות שהמפיקים העדיפו במאי מנוסה יותר (בילי וויילדר או ג'ין קלי) ולמרות שבכורתו הקולנועית של פוסי כבמאי, "צ'אריטי המתוקה" (1969), נחלה כשלון כלכלי גדול, פוסי הצליח להשיג את מבוקשו. יחד עם בכורת השירה של לייזה מינלי (בתם של שני ענקי מחזות זמר – ג'ודי גארלנד ו-וינסנט מינלי) והפוני האייקוני שלה, הוא התעלה על כל הציפיות – "קברט" הרוויח למעלה מ-40 מיליון דולר בארה"ב, זכה ב-8 אוסקרים (וזכה עד היום לתואר "הסרט שזכה בהכי הרבה קטגוריות ללא זכייה ב-'סרט הטוב ביותר'") ובעיקר קבע סטנדרט חדש למחזות זמר בהוליווד: לא עוד צבעוניות וחיוכים, אלא אפלה, פחד, ציניות, מיניות משוחררת וערכים מתקדמים (מ-"נאשוויל" של רוברט אלטמן ועד "טומי" של קן ראסל) – שסימלו את ההתפכחות הגוברת של העם האמריקאי בשנות ה-70.

אמדאוס (1984)

עוד זוכה אוסקר שהתחיל ממחזה (זוכה "טוני" הפעם) הוא סרטו הנודע של מילוש פורמן, "אמדאוס". המחזאי פיטר שאפר מציג ב"אמדאוס" (על בסיס מחזה קצר של אלכסנדר פושקין מהמאה ה-19) את סיפור יריבותם של המלחינים הגדולים וולפגנג אמדאוס מוצרט ואנטוניו סאליירי – האחד פרוע, ילדותי וחסר אחריות (מעין "כוכב הרוק" הראשון), בעוד השני אדם מאמין, רציני וקנאי. נקמה מצד סאליירי אולי לא קרתה, אבל את פורמן – במאי שבילה את מרבית הקריירה האמריקאית שלו (והצ'כית גם) בפירוק מוסדות, נורמות ואייקונים – היא סקרנה.

הבמאי הצ'כי החליט לפתח את שתי הדמויות הראשיות, יותר ממה שהמחזה הרשה לו, ולכן בילה זמן ממושך בליהוקן; שמות כדוגמת טים קארי, מארק האמיל (שפורמן פסל כי חשב שהקהל יזהה אותו מיד כלוק סקייווקר) וקנת' בראנה (שפרש מהפרויקט כשהבין שהבמאי מכוון לקאסט אמריקאי) כמעט והפכו למוצרט ההולל, עד ששחקן צעיר בשם טום הולס זכה בתפקיד.

הדרמה הפסיכולוגית הפכה ללהיט ביקורתי וכלכלי וזכתה ב-8 פרסים מתוך 11 מועמדויות בטקס פרסי האוסקר באותה השנה (כולל הפרס הגדול, שהוכרז ע"י ותיק התיאטרון לורנס אוליבייה, ששכח לקרוא את המועמדים האחרים בקטגוריה ועורר מיני-שערורייה). השנים הביאו עמם גם גרסת 18+ (R Rated) שפורמן ערך, אבל מעטים הם אלו שיודעים את מקורותיו הבימתיים של הסרט הנהדר הזה.

אור ירח (2016)

”חתולה על גג פח לוהט" היה להיט תיאטרלי עוד זמן רב לפני צאת הסרט, אך מה קורה כשסרט מתבסס על מחזה שלא פורסם אף פעם? עד כמה ניתן להישען על חומר המקור ועד כמה החופש היצירתי שניתן מכבד את המחזה? במקרים מסוימים, גורל הסרט יהיה כשל גורל המחזה – נשכח בתהומות הנשייה; במקרים אחרים, הוא יזכה באוסקר. זהו סיפורו של "אור ירח" ("Moonlight"), דרמת ההתבגרות הגאה של בארי ג'נקינס, אודות נער שחור עני ממיאמי שמתמודד עם זהותו המינית על רקע ילדות טראומטית.

הרעיון ל"אור ירח" הגיע לג'נקינס לאחר שכתב שני מחזות כושלים שלא הגיעו לשלב ההפקה; אי אז, נתקל הבמאי במחזה האוטוביוגרפי של טארל אלווין מק'ארני, שנכתב כדי להתמודד עם מות אמו מאיידס אך לעולם לא ראה את אור הבמה. ג'נקינס יצר קשר במהרה עם מק'ארני, ולמרות ה"בימתיות" המושרשת במחזה (שלושת שלבי חייו של שיירון, הדמות הראשית, מוצגים סימולטנית זה לצד זה בגרסת המחזה, כדי לתת את התחושה שגיבורינו הוא שלושה אנשים שונים), הבמאי ראה בפרויקט חוויה "סינמטית ואישית" כאחד. ג'נקינס צדק, וסרטו הקטן והאינטימי הפך לא רק לאחד מזוכי האוסקר הזכורים ביותר בזמן האחרון (ולא רק בגלל הטעות הנודעת לשמצה בהכרזתו), אלא סנונית של שינוי לכיוון יצוג אמיתי וכן של סיפורים גאים ושחורים בקולנוע המיינסטרים.

The Humans (2021)

סרטו של המחזאי סטיבן קאראם - על בסיס המחזה שכתב באותו השם מ-2015 - מציג, על פניו, עלילה פשוטה: משפחה אמריקאית – אב, אם, שתי בנותיהם, בן זוגה של הצעירה מביניהן, והסבתא הדמנטית – נפגשת בדירה הטחובה של הבת הצעירה בריג'יט בניו-יורק לסעודת חג ההודיה; חברי המשפחה (שמגולמים ע"י קאסט איכותי – ביני פלדסטיין, סטיבן יון, איימי שומר, ריצ'רד ג'נקינס ועוד...) מתחילים לעקוץ זה את זה – פיטוריה של האחות הגדולה ופרידתה מבת זוגה, תכנית "שומרי המשקל" של האם – ואווירת החג מתחילה לפוג אט אט.

קאראם בונה את העיבוד הקולנועי הזה בצורה מדויקת – דיאלוגים ישירים וכואבים, אך עדיין כה אנושיים בשילוב עם הדגשת החלל הצר, החשוך והאפל שמקיף את הדמויות; רחשי המטבח, המזגן, חריקת הרצפות לצד זוויות נמוכות על בנייני שיכונים ממלאים כל שוט שני ויוצרים אימה אמיתית בנורמלי ובמוכר לנו. ברונקס האורבנית והאפלולית גם כך הופכת לרקע עמוק ומאיים, משל היה זה סרט אימה של ממש. דווקא בשולי והאיזוטרי של חיינו, מוצא קאראם את כאבנו האמיתי.