לא ייאמן: ביקורת סדרה

כשצפיתי ב"לא ייאמן", נאלצתי להפסיק את הצפייה בכל כמה דקות. לעכל, להפנים, לעצור רגע את הכאב והכעס. נראה שזו בדיוק מטרת סדרת המקור החדשה מבית נטפליקס – להעביר מסר חשוב מאין כמוהו, מבלי לרחם על הצופה. והחלק הכי גרוע הוא שהאירועים המתוארים בה מבוססים על סיפור אמיתי.

"לא ייאמן" היא דרמת פשע שעוסקת בניסיון לתפוס אנס סדרתי. הסדרה נפתחת בתיאור האונס של מארי אדלר (קייטלין דבר;"ג'יי אדגר"), נערת אומנה המוכרת לשירותי הרווחה. זהו תיאור עוצמתי וקשה. אדלר מתלוננת, אך השוטרים מניאים אותה מתלונתה ואף מאשימים אותה בתלונת שווא, תוך התנהלות חסרת רגישות (היא משחזרת את האונס 5-6 פעמים עוד באותו היום) וכמעט אלימה. "לא ייאמן" מעבירה היטב את הזעזוע והצרימה.

[*]

שתי הבלשיות הראשיות בסדרה הן נשים, כמו מרבית הצוות, והלוואי שלא הייתי צריכה לציין בכלל את המראה הנדיר, בו רוב זמן המסך נתפס על ידי נשים. בעוד הבלשית דובל (מריט וובר; "חסרי אלוהים", "האחות ג'קי") היא אישה רכה ועדינה, אך יודעת להשיג את מטרותיה, הבלשית רסמוסן (טוני קולט; "החוש השישי", "מיס סאנשיין הקטנה") היא קשוחה, אמיצה ולעיתים דורסנית. בכך, נותנת הסדרה לגיטימציה לכל דמות נשית באשר היא, ולא נדבקת לקלישאת האישה הענוגה והשותקת. משחקן של השלוש לא פחות ממהמם. כל אחת בשלה בונה עולם מורכב, שלם, כך שהצופה יכול לתאר מה מרגישה הדמות בכל רגע, על מה היא חושבת ואלו תהיות עולות בה. גם בחירות העריכה והצילום ייחודיות – הן מאפשרות לצופה להרגיש מציצן לעיתים, כאילו והוא נמצא בראשן של הבלשיות ורואה מראות שהוא לא אמור להיחשף אליהם. הוא חושב ומתאמץ בעצמו להגיע למסקנות. כך מתאפשרת זיקה חזקה בין הקהל לדמויות, וזה מה שגורם לו לכעוס ולהתרגש איתן, ובעיקר לרצות להילחם לצידן.

"לא ייאמן" מצליחה לעשות את הבלתי יאומן. היא מתארת בצורה קשה, כמעט ברוטאלית את חווייתה של נאנסת שמחליטה להתלונן. היא שוברת תקרות זכוכית וטאבו עם דינמיט. והיא עושה את כל זה ברמת עשייה ומשחק הגבוהה ביותר שגורמת לצופה להישאב לתוך הסיפור הקשה. וזו, חתיכת בעיטה בבטן.

הסדה "לא ייאמן" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן