כל המקומות המוארים: ביקורת סרט נטפליקס

יש משהו מאוד אמיתי כאשר מציגים בקולנוע אנשים כפי שהם באמת: לא מושלמים, חרדתיים, לחוצים, דיכאוניים, ואפילו אובדניים. "כל המקומות המוארים" מנסה להאיר בדיוק את הנקודות הללו, בין קיטש למשנהו. הסרט מבוסס על רומן בשם זהה שנכתב על ידי ג'ניפר ניבן וראה אור בשנת 2015.

תיאודור פינץ' (ג'סטיס סמית') נתקל בוויולט מארקי (אל פאנינג, "מליפיסנט"), נערה מבית הספר התיכון בו הוא לומד, כשהיא עומדת לקפוץ מגשר, אל תוך הנהר. הוא משכנע אותה לרדת מטה, ומתוודע לעובדה שאחותה הקטנה נהרגה רק חודשים ספורים קודם לכן בתאונת דרכים, באותו הגשר בדיוק. פרויקט שניתן לתלמידי הכיתה בשיעור גאוגרפיה מחבר בין השניים ומוציא אותם להרפתקאות יחד, שיהפכו לחברות עמוקה ויתפתחו לאהבה ולמערכת יחסים.

[*] הנקודה הבעייתית ביותר בעיני ב"כל המקומות המוארים" היא חוסר האיזון שבו. בעוד הסצנות הרומנטיות המקסימות מקבלות את מלוא העומק והזמן להן הן זקוקות כדי להתפתח, הסצנות העצובות, הנוגעות ללב, אינן. הצופה לא נחשף לעומק דמותו של פינץ', לחרדות המניעות אותו ולאגרסיביות איתה הוא צריך ללמוד להתמודד. זו מגיעה רק לרגעים חטופים לאורך הסרט, במקום להוות את מוקד העניין האמיתי ולסחוף את הקהל.

יתרה מכך, לאחר סרט שלם בו מוענקת לגיטימציה לתחושותיהם הקשות של השניים: בין אם האבל של מארקי או החיים של פינץ' בצל האלימות, סיומו מוחה אותה באוושה אחת. כך, "כל המקומות המוארים" מתכנס לכדי עוד סרט נעורים חמוד ועצוב, היכן שיכול היה לפרוח ולשגשג עוד יותר, וקצת חבל. ובכל זאת, פאנינג ובמיוחד סמית' על פגמיהם, בדמות וכשחקנים, עושים עבודה טובה ומספקים חוויה נעימה וזכירה באופן יחסי לצופה. זהו סרט מתוק, לפעמים מדי, ובכל זאת כיף לצפות בו.

הסרט "כל המקומות המוארים" משודר בנטפליקס.