סדרת האנימציה הקומית החדשה של נטפליקס מספרת את קורותיהם של שלושה אחים מתוסבכים והדינמיקה המשפחתית הפגומה. יעל מאורר על סדרה על פתולוגיה משפחתית ותעסוקתית שלא כל כך עושה את העבודה
שם הסדרה "דאנג!" הוא התחכמות לשונית שעובדת רק בשפת המקור: זהו שם המשפחה (הסיני) של גיבוריה וגם המילה "לעזאזל". צירוף סימן הקריאה מוסיף את הדרמה המוגזמת, שמאפיינת את האירועים בסדרה ואת תגובת הגיבורים אליהם. במרכזה, אח ואחות שחיים יחד, ומנהלים מערכת יחסים לא שגרתית.
האח, אנדרו (אנדרו לו, תסריטאי ב"האקס" ו"המקום הטוב", שיצר את הסדרה) הוא שותף בסטארט אפ אותו ייסד עם השותף לחדר שלו באוניברסיטה, אבל למעשה הוא לא בדיוק תרם משהו משמעותי. הוא פשוט היה שם. הוא מעיד על עצמו שהוא לא בדיוק חכם, ומבלה את רוב שעות העבודה בשירותים בגלל המעי הרגיז שלו. משם, הוא מצותת לשיחות של העובדים ומצייץ אותם בעמוד טוויטר שפתח למטרה זו. אנדרו הוא גבר גיי, נוירוטי וחרדתי, שנע בין סטוץ אחד לשני. כאח האמצעי במשפחה, הוא עסוק תמיד בריצוי של הסובבים וקשה לו להגיע להחלטה כלשהי.
מערכת היחסים המשמעותית בחייו היא עם יוניס (פופי ליו, "האקס"), אחותו הצעירה. היא תלויה באחיה העושה בשבילה את כל המטלות היומיומיות. בסצנה אחת, הוא אפילו מרים אותה לגרפס. היא התינוקת במשפחה ומתנהגת בהתאם. יש לה עמוד סטייל "אונלי פאנס" שנקרא "ברדפיט" בו היא דורכת על לחמים למען המנויים שלה ואומרת בשכנוע עצמי מלא: "רק בגלל שגברים מאוננים על זה, לא אומר שזה פורנו" . יוניס מרוכזת בעצמה כל כך, שהיא אפילו מספרת שהפסיכולוגית שלה אבחנה אותה כנרקיסיסטית רק כי היא מאוהבת בה.
יוניס מתמחה בחברת "וולנס" בסגנון "גופ" של גווינת' פלטרו, עם בוסית מהגיהינום. כמה מהבדיחות המוצלחות והמבעיתות ביותר בסדרה מתארות את תרבות ה"וולנס" הזאת, למשל כשיוניס מתנדבת להיות שפן ניסויים לתרופה בשם "אמא" שלה תופעות לוואי איומות, שכמעט מביאות למותה. ברגעים האלה, היא חווה "זיכרונות" שאינם אלא השתקפויות של תרבות הפופ ולא זיכרונות אישיים מילדותה. כאשר צצים כמה זיכרונות, היא לא בדיוק מבינה את משמעותם. הקטע הזה, אחד המוצלחים בסדרה, משקף את רוחה. הדמויות בסדרה, בני דור ה-z ,חוות את המציאות דרך ייצוגים בתרבות הפופולרית העכשווית ולא מחוברות באמת לרגשותיהם.
האחות הבכורה, רותי (סטפני שו, "הכל בכל מקום בבת אחת"), היא האחות המושלמת על פי תפיסת הוריה ותפיסתה את עצמה. היא עורכת דין בחברה של גברים לבנים עשירים, זקנים, גזענים ושוביניסטים. כשחייה נתקלים במכשול, היא חוברת לאחיה ואחותה ה"לוזרים" בדירתם המוזנחת בניו יורק. הסדרה מתארת את הדינמיקה המשפחתית הפגומה הזאת. ברגעיה הטובים, למשל בפרק האחרון המתרחש בבית ההורים בבוסטון, היא עושה זאת בהצלחה.
ההורים, ובמיוחד האם, מדגימים את השאפתנות והתחרותיות הבלתי מתפשרת שאין בה מקום לטעויות. האם מתעלמת מילדיה ה"לא מוצלחים" ומתמקדת בבת ה"מושלמת", עד שמתגלה שגם היא לא בדיוק עומדת בתקן. האב עסוק בצפייה אינסופית בסרט "נמר דרקון", ועומד על כך שבאמת יש לאנשים יכולת לעוף, כמו בסרט.
הפרק בו אנדרו מנסה "לחנוך" בחור שהכיר בעבר בכנסייה לעולם הקהילה הגאה מספ כמה בדיחות לא רעות. שיר ששרו השניים בכנסייה, שמילותיו הן "חדור אליי, מלא אותי", הופך ללהיט של הפרק. כחלק מהחניכה לעולם הגייז הניו יורקי, הבחור חובש קסדת VR חדשנית שדרכה הוא אמור "לקרוא" את אלף העמודים של האוטוביוגרפיה של ברברה סטרייסנד.
האם הדינמיקה המשפחתית היא גזרת גורל? אולי יש אפשרות לשינוי? הסדרה משחקת עם הנושא הזה, אבל משאירה את הדמויות שלה באותו מקום. יש בה התאמצות יתר להיות מצחיקה ועכשווית ופחות מדי התעמקות בנושאים אותם היא מעלה ובביקורת שלה על התרבות העכשווית. לעתים קרובות נראה שהסדרה רק רצה לבדיחה הבאה במקום להישאר במקומות הכואבים שבהם קומדיה טובה באמת פורחת.
הסדרה "דאנג" זמינה לצפייה בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות:
לחצו כאן