אני רוצח: ביקורת סדרה

צמרמורת, ריגוש, אמפטיה, התבוננות מהצד אך יחד עם זאת גם התבוננות על עצמנו, על החברה שלנו ועל מי שאנו כבני אדם בכדור הארץ. כל אלו ועוד רגשות ומחשבות שעוברות וחולפות תוך כדי הצפייה בסדרה של נטפליקס ''אני רוצח'' ((I Am a Killer) בת שתי העונות. סך הכול ישנם 20 פרקים שבהם מוצגים מקרים של אנשים נורמליים ביסודם, אך במרבית הפעמים משהו בדרך מקבל טוויסט. הסביבה, בשילוב מאפייני האישיות, יצרו אצל אותם אנשים במרוצת הזמן כאוס פנימי עצום שגרם לשינוי רדיקלי בדרך החשיבה, המחשבה והעשייה עד אשר הפכו לרוצחים, ובמקרים רבים בסדרה גם קיבלו גזר דין מוות.

''אני רוצח'' מביאה לצופה דבר שונה ביחס לשאר סדרות 'פשע אמיתי' דוקומנטריות. עיקר ההבדל מגיח בעוצמה רבה באופן הצגת המקרים והמסע הרגשי והכן שהצופה חווה ומזדהה עמו תוך כדי התבוננות באנשים חריגים אלו. כל פרק מתחיל ברוגע ובשלווה תוך כדי הצגה עצמית של הנאשם הממתין לגזר דינו כאשר עם התקדמות העלילה מוצג סיפור המקרה עם עדויות של הסביבה והקהילה הקרובים, בני המשפחה מצד הרוצח ומשפחותיהם העצובות והנסערות של הקורבנות. לצד זאת משולבות עדויות עבר והתייחסויות הווה מצד אנשי הממסד והגופים השונים שהיו מעורבים במקרים ובהשתלשלות האירועים מהתחלתה עד לסיומה. ליהוק צוות הסדרה וההפקה עצמה מעולים ובאופן מרתק ומסקרן מצליחים לשמר מספר שאלות נצחיות כמו ''מדוע מעשה הרצח קרה?'', ''האם יכול היה להימנע בדרך כלשהי?'' וכמובן, ''האם יש לכך מחילה?''.

[*]

באחד הפרקים המעולים בעונה השנייה, מוצג מקרה של אדם בשם דיוויד בארנט אשר רצח את סביו המאמצים ביותר מעשרים דקירות סכין ולאחר מכן, חשף שנים של התעללות מצד אביו. מקרה זה היה אחד הקשים שהוצגו בתוכנית. זהו מקרה קלאסי של אדם טוב ביסודו, נורמטיבי לחלוטין אך ככל הנראה עם נפש פגיעה. הסביבה הקרובה, קרי משפחתו בכלל ובפרט אביו, הם אלו שפגעו בו לאורך השנים מאז גיל 4. הסביבה הממסדית - בתי הספר ועובדים סוציאליים - לא תמכו ולא נתנו לו את ההגנה וההכוונה הנאותה, וכך צמחה לה מפלצת אימתנית בפנים וביום מן הימים כאשר ''הגיעו מים עד נפש'', הכול התפוצץ בפעם אחת והסובלים מכך היו סביו המאמצים. זהו סיפור עצוב עד דמעות מאחר ומבינים שהוא יכול היה להימנע לו הייתה מתקבלת מעט תמיכה והכוונה. אצל מרבית בני האדם כאשר הבסיס הנפשי והתודעתי תקין, מנגנוני ההגנה העצמיים יפעלו נכון ברגע האמת. אך כאשר הבסיס פגוע ופצוע, המנגנונים שצריכים להגן על האדם לא יתפקדו באופן אופטימלי, מה שעשוי להוביל את האדם לפעול בדרך שכזו. כך ניתן לומר באופן גורף, קרה בכל עשרים המקרים המוצגים בסדרה במהלך שתי העונות. אין ספק שכל מקרה המוצג בסדרה, נבחר בקפידה רבה. ניתן אף להוסיף שהמכנה המשותף לכולם הוא שילוב של ילדות קשה המלווה בהתעללות איומה שלרוב הגיעה מתוך המשפחה מאחד ההורים או בני המשפחה, חוסר הגנה, אי הכוונה ותמיכה לאותם ילדים מסכנים, מה שהוביל אותם לחיפוש עצמי ומסוכן בניסיון להבין מי הם בחיים וכיצד ישרדו את היום הבא. שרשרת פשעים ''קטנים'' אחד אחר השני שמובילה לבסוף למעשה קיצוני ומגלמת את המשפט ''הכתובת הייתה על הקיר''.

המוטיב המוביל בכל הפרקים הוא העריכה המוזיקלית שמלווה את הצופה בכל רגע נתון. כל סיפור הוא עולם ומלואו והמוזיקה מעצימה את התהליך, האמפטיה, העצב, הפסיכיות, הרשע, האופל, המתח והסקרנות - כולם באים יחדיו במערבולת חודרת עצמות ומשאירים את הצופה במתח מחריד וגובר. אין כמובן כל הצדקה למעשים המתועבים שביצעו אותם פושעים, אך כאשר חופרים עמוק בסיפור המקרה ובודקים את הנסיבות שהובילו למעשה ואת השתלשלות החיים לפני אותו רגע מחריד, מבינים שלא הכול שחור או לבן. מסיבות אלו חלק מהמקרים קיבלו, ובצדק, המתקה של גזר דין המוות למאסר עולם ללא שחרור מוקדם.

הסדרה "אני רוצח" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן