דברים מוזרים: ביקורת עונה רביעית

לקראת עלייתה של העונה הרביעית של סדרת הלהיט של נטפליקס ״דברים מוזרים", צוות השחקנים ויוצרי הסדרה החליטו ללכת ׳אול אין׳, משמע, לפרסם את העונה בתור העונה הגדולה ביותר והמפחידה של הסדרה, יורשה לי לומר שהרמתי גבה. נכון, עברנו עיכוב משמעותי בעקבות הקורונה והיח״צ חייב ליצור הייפ מסויים שיצדיק המתנה בת שלוש שנים - אבל, גדולתה של "דברים מוזרים" והאלמנט שמחזיר קהל בקרב כל הגילאים לצפות בה בפעם הרביעית הוא ממש לא סצנות הקרב ההזויות שלה, זה אפילו לא הרפרנסים הכבירים לסרטי אייטיז מוכרים, אלו קודם כל הדמויות.

אל, סטיב, ננסי, דסטין, הציפייה לעוד מבארב (אם כי אל תפתחו ציפיות לעונה הזו), והכבוד היחיד במינו אותו נותנים צמד היוצרים הגאוני - האחים דאפר - לצוות שחקנים צעיר. דבר שהכיר לעולם כוכבים כמו מיילי בילי בראון, ג׳ו קירי, נטליה דייר ועוד. זו כנראה אחת הסיבות לכך שדווקא הפרקים הראשונים והאינטימיים של העונה, על אף שאורכם מתעלה על השעה ומתמקד בילדי עיירת הוקינס, הם ללא ספק שיא העונה.

[*]

בעונה זו מוצאים את עצמם ילדי הוקינס במקום ההזוי, המסוכן והמגעיל ביותר שאי פעם חוו – התיכון - וכל אחד חווה שינוי משמעותי בעקבות כך. אל (או ג'יין) מגיעה לתיכון חדש בו היא סובלת מבריונות מעוררת בחילה, דסטין ומייק מתקבלים למועדון ׳מבוכים ודרקונים׳ מושמץ המונהג ע״י מטאליסט צבעוני. לעומתם, לוקאס מנסה לעלות במעמד החברתי ע״י השתתפות בנבחרת הכדורסל של התיכון. אולם, הדמות המעניינת ביותר וזו שמניעה את רוב העלילה היא מקס, שמתקשה להתמודד עם האבדה שחוותה בעונה הקודמת. כמובן שהתבנית החוזרת של "דברים מוזרים" נשארת, גם כאן - הופעתו של נבל מפלצתי מהממד האחר (או The upside down בשבילכם) טורפת את הקלפים. אך מה שהופך את וקנה, שכך הילדים מחליטים לקרוא לו, לנבל האכזרי, המבהיל והטוב ביותר של הסדרה הוא שהפעם לא מדובר בעוד חיית טרף מטורללת אלא בדמות מסתורית שתוקפת את הגיבורים במקום הרגיש ביותר (אם אתם נמנים בין מעריצי "סיוט ברחוב אלם", תתכונו ליהנות). אם כי הגילוי על מקורו של וקנה מספק, הציפייה לגלות מידע נוסף על הנבל הקריפי היא מה שתשאיר אתכם על קצה הכיסא.

אורך הפרקים עורר בהלה בקרב הצופים (ובצדק, הפרק השביעי נמרח על פני שעה וארבעים דקות), אבל אף מעריץ לא יתלונן, לפחות לא בארבעת הפרקים הראשונים שיהוו הנאה לחובבי קולנוע באשר הם. נוסף להופעות הקמע המשעשעות (שוב, מעריצי פרדי קרוגר, תהיו מוכנים) שתופסות זמן מסך, כמו גם הרפרנסים מעוררי חיוך ל״ליל המסכות״, ״מגרש השדים״, ״מלתעות״ ואפילו ״שתיקת הכבשים״. בפרק הרביעי והארוך מביניהם, שוב בולט הכבוד הנדיר אותו האחים דאפר נותנים לצוות השחקנים הצעיר כאשר הם מתעכבים בעיקר על מונולוגים ארוכים ותגובות קטנות המראים את כשרונה של השחקנית סיידי סינק (מקס), בהופעה עוצמתית שראויה לפחות למועמדות בטקס ה׳אמי'.

על אף שלל המחמאות על ארבעת הפרקים הראשונים, העונה עדיין לא מצדיקה את זמן המסך שלה. שוב מורגש הלחץ להפוך את העונה לגדולה ושונה יותר. דווקא הסיפורים האינטימיים יותר, שמקורם בהוקינס, מתעלים בהרבה על סיפור החילוץ שאינו נגמר ברוסיה, שמרגיש יותר ויותר תלוש מהעלילה הראשית. הארק הסיפורי של אל/ג׳יין, על אף היותו פסיכולוגי ומעניין, מקבל זמן מסך מתיש בו התחשק לי להריץ קדימה לעוד קצת מהדינמיקה המוצלחת של דסטין וסטיב. בסופו של דבר, כן הצליחו יוצרי הסדרה לקיים את הבטחתם ולהתעלות בהרבה מעל שלוש העונות הקודמות, הרבה הודות לקאסט הנהדר. כולי תקווה ש"דברים מוזרים׳ לא תסתבך בקשתות סיפוריות גדולות מדי בדומה לאחותה לז׳אנר - "אבודים".

הסדרה "דברים מוזרים" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן