קרתגו: ביקורת סדרה

"קרתגו", סדרת הטלוויזיה המדוברת של רשף לוי ("הבורר", "איים אבודים", "לצוד פילים") בכאן 11, שיצר אותה עם אחיו, הסופר ינץ לוי ועם תומר שני מבוססת על סיפורו של אביהם, אליהו לוי, איש לח"י שהיה עצור במחנה "קרתגו" שבסודאן בשנות ה-40. כך גם הצהיר הפתיח המקורי שעורר התנגדות מצד שארי העצורים ושונה ל"בהשראת" סיפור אמיתי בלבד. "קרתגו" משחקת בקו התפר הזה בין אמת לבדיון, בין היסטוריה לסיפור. הסדרה מתעתעת בצופיה בצורה מתוחכמת, שעוררה כאמור לא מעט זעם ציבורי. היא מצליחה לייצר סיפור פנטסטי על אירועים היסטוריים מדממים וכואבים, בצורה המזכירה את סרטיו של טרנטינו, ובראשם "ממזרים חסרי כבוד", שהוזכר כמקור השראה על ידי יוצרי הסדרה.

במוקד הסדרה עומדת דמותו של אליהו לוי, המגולם בכישרון רב על ידי אורי גוב ("פלמ"ח") , כקומיקאי מפורסם שנקלע למחנה ומיד מואשם בהסגרת חבריו ומקבל "אות קין" בדמות צריבת מגן דוד על ידו. אורי גוב מגלם את לוי כדמות צ'פלינית, איש צנום וקטן עם שפם, שמנסה בכול כוחו להצחיק קהל לא אוהד. הוא מספק גם אבחנות רלוונטיות לימינו על תפקיד האמן מול עריצות שלטונית.

רשף לוי משחק בתפקיד יעקב דן, מנהיג האצ"ל במחנה, כדמות נלעגת למדי, בתול שלא ידע אישה, ומנהיג בעיקר בעיני עצמו. ככלל ,לוחמי המחתרת מוצגים כחבורה די עלובה אך גם אכזרית מאוד, שעסוקה במשחקי כבוד פנימיים. כיוצר הסדרה, וכמי שעסק רבות במיתולוגיה המשפחתית שלו בסרטיו הקודמים, לוי מדמיין כאן מחדש את הסיפור המשפחתי שלו, ומכניס לדמותו המיתולוגית של אביו הרבה מדמותו שלו.

במחנה פוגש אליהו את אהובת נעוריו הלנה (קרולינה יורצ'אק), שהפכה לליידי דייוידסון, אשתו של לורד דיווידסון (פיליפ גלניסטר, "החיים על מאדים") מפקד המחנה. הלנה היפה, כמו הלנה מטרויה, היא פאם-פטאל מסתורית. בתוך העולם הגברי של המחנה, הלנה, האחות הלא כל כך רחמנייה ודוגמנית הכובעים לשעבר, שולטת במהלך ההיסטוריה. בפרק יפה שבו מוצגת ההיסטוריה של אליהו והלנה כילדים, הצופים מגלים שהלנה היא שקרנית פתולוגית המסובבת את כל הסובבים אותה על אצבעה הקטנה. אליהו גדל בבית זונות בו לימדו אותו ה"בנות" את סודות עינוג האישה, כמו הילד בספרו הנודע של אמיל אז'אר "כל החיים לפניו". לורד דיווידסון הוא, כמו אותלו (המוזכר במפורש) במחזהו המפורסם של שייקספיר - הבעל רדוף הקנאה שמשתגע מהידיעה שאשתו הצעירה והיפה בוגדת בו. "קרתגו" רצופה בהרמזים תרבותיים כאלה. כך למשל בסצנה הרומזת לסצנה הנודעת בסרט "חומות של תקווה" בה שומעים האסירים מוזיקה הממלאת את המחנה ונותנת להם תקווה, ולו לרגע. הסדרה גם מתכתבת עם סרטי בריחה מהכלא וממחנות שבויים כמו "שבעת המופלאים", ומציגה שורת בריחות מתוחכמות.

הסדרה מסופרת ב"ווייס אובר" על ידי אדם אלמוני , שזהותו מתגלה רק בפרק האחרון. המספר, שיודע הכל על מה שקרה במחנה, הוא עד לאירועים הגדולים, מעין משקיף בשם הצופים על ההתרחשות, וגם מספק לה פרשנות. המהלך הזה מהדהד את ספר המופת האנטי-מלחמתי והאוטוביוגרפי של קורט וונגוט "בית מטבחיים 5", על אסירים במלחמת העולם השנייה, בו המספר מעיד על כך ש"היה שם", עד לתופת מחד, ומשקיף עליה מהצד מאידך.

העלילה של "קרתגו" מפותלת ומסובכת, אולי מסובכת מדי. במהלך 11 פרקי הסדרה, היא טווה מהלכים עלילתיים, מרבה בפלאשבקים וסיפורי משנה, עד שלעיתים מוצא עצמו הצופה מבולבל למדי. אמנם המסתורין בנוגע לזהות המרגל הנאצי שבמוקד הסדרה, נפתרת הרבה לפני סיומה, אבל גם אחרי ההתרה העלילתית הזאת, ממשיכה הסדרה בטוויסטים על גבי טוויסטים.

עם זאת, כוחה של "קרתגו" הוא בהלחמת האקטואליה העכשווית לסיפור המתרחש ב-1942. אם לציין רק דוגמה אחת, הביטוי המפורסם של ישעיהו לייבוביץ' על "יודו-נאצים" מקבל כאן משמעות אחרת לגמרי. ינץ לוי מתאר את "קרתגו" כ"סדרה על כלא במובן הרחב, הכלא שיוצרת לנו ההיסטוריה, הכלא שיוצרת לנו הזהות שלנו". ואכן, הזהות החמקמקה של הדמויות היא במרכז הסדרה. עם מי אמור הצופה להזדהות? יוצרי "קרתגו" הופכים את השאלה הזאת למורכבת ומטילים ספק בסיפורי הגבורה הלאומיים.

הסדרה "קרתגו" שודרה בכאן 11 וזמינה לצפייה ביוטיוב ובאתר כאן. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן