העיבוד לספרו של רואלד דאהל "The Twits" שעלה בנטפליקס על בני זוג מרושעים שמנסים להקים פארק שעשועים ויוצאים למסע נקמה בעירייה הולך לאיבוד בין מסרים חינוכיים למבוגרים לבדיחות ילדותיות. יעל מאורר על סרט ארוך מדי, נטול קצב, אפל וקודר
ספרו הקצר של רואלד דאהל "The Twits" מ-1980 מספר על זוג מגעיל במיוחד, מר וגברת טוויט (אידיוטים מעצבנים בתרגום חופשי), מאמני קרקס בפנסיה המתעללים אחד בשני בתעלולים מרושעים. לבעל יש זקן עבות במיוחד שבו נתקעים פריטי מזון בדרגות ריקבון שונות. זהו פרט חשוב שהעיבוד הקולנועי עושה בו שימוש מעניין. הזוג המוזר גם מחזיק אצלו קופים מהקרקס, שאותם הוא מכריח לעמוד על הראש. הספר מסתיים בדרך אופיינית לסופר הבריטי: צמד המרושעים מקבל את העונש המגיע להם. הקופים, בעזרת הציפורים שגם הן נפלו קורבן לזוג המרושע, מלמדים אותם לקח אכזרי. לאחר עמידה ממושכת על הראש, הזוג מתכווץ לתוך עצמו ומשאיר אחריו ערימת בגדים, בדומה לסצנה ב"קוסם מארץ עוץ" שבה נמסה המכשפה הרעה.
לעיבוד לסרט באורך מלא שעלה בנטפליקס אחראי פיל ג'ונסטון ("זוטופיה"), שלקח את השלד העלילתי של דאהל והוסיף לו. כך נוספו לסיפור זוג יתומים, בישה (מייטרי רמקרישאן) ובסבי (ריאן לופז), שמסתבכים עם הזוג המרושע. היתומים הם כמובן תמימים ושוחרי טוב, כאילו יצאו מהקאסט של "אנני". אך בניגוד ל"אנני" שבו הכל לבן, בישה היא ממוצא הודי ואף נושאת צעיף בעל מוטיבים הודיים, ובסבי אף הוא אינו לבן, אם כי האתניות שלו לא כל כך מוגדרת.
מר וגברת דה ביל (מרגו מרטינדייל וג'וני ווגאס), מנסים להקים פארק שעשועים בשם "טוויטלנדיה" אך העירייה סוגרת להם אותו בשל הפרת תקנות תברואה, והם פותחים במסע נקמה. לא ברור בסרט למה הזוג רוצה לפתוח פארק שעשועים. שלא כמו בספר, לא מוזכר הרקע שלהם בקרקס, ומשפחת הקופים שהם מחזיקים בכלוב הופכת למעין יצורים קסומים בשם המאגל וומפס (זהו גם שמם בספר, אך שם הם קופים מאפריקה שמסוגלים לדבר עם ציפורים אפריקניות בלבד שמבינות את שפתם). דמעותיהם של המאגל וומפס מספקות את החשמל למתחם, אלגוריה על ניצול כוח עבודה. הסיפור מסופר מפי גחלילית(אמיליה קלארק), שמספרת את הסיפור לבן שלה, מעין מחווה ל"הנסיכה הקסומה", בה הסב מספר את הסיפור לנכדו, שהתגובות שלו מוסיפות נופך מעניין לסיפור המעשה. כאן, אין ערך מוסף מיוחד, חוץ מהתגלית בסוף הסרט, שמראה היכן חבויים האם והבן.
בני הזוג הופכים בגרסה הזאת מסתם צמד מרושעים לפוליטיקאים, כאשר הם מצליחים להיבחר לראשי העיר. הרמז לפוליטיקה פופוליסטית עכשווית ובעיקר לנשיא ארצות הברית הנוכחי ברור למדי. הסרט נפתח בסצנה שבה גונבים בני הזוג משאית ומשפריצים ממנה נוזל מגעיל שממנו עושים נקניקיות כנקמה על כך שהעירייה סגרה את פארק השעשועים שלהם. בימים בהם נשיא ארצות הברית משחרר סרטון בו הוא מפציץ מלמעלה את המפגינים נגדו בצואה, המציאות עולה אפילו על סרט אנימציה מופרך במיוחד. אבל המסר הפוליטי של הסרט הולך לאיבוד בתוך כל שאר הסיפורים על היתומים האמיצים והחיות המוזרות והקסומות. כך למשל, נוסף כאן הקרפד (אלן טודיק) שמדבר הפוך וכאשר מלקקים את רגליו הופך האדם להפך ממה שהיה קודם. זהו ניסיון להתחבר לנושא העמידה על הראש וההיפוך שהיה מרכזי בספר המקורי.
על השירים הלא מוצלחים במיוחד בסרט אחראי לא אחר מאשר דייויד בירן (להקת "טוקינג הדס"). בשיר ערש ששרה האם ממשפחת הקופים הקסומים (נטלי פורטמן) מדובר על כך שהעולם אפל ונורא אבל בחלומות אפשר להשיג הכל. זהו מסר מוזר שמנסה מצד אחד להתחבר לתפיסת העולם הפסימית במיוחד של דאהל ועם זאת לשדר סוג של אופטימיות. השירים לא קליטים וחסרי מעוף, וחבל. בתחילת הסרט יש בדיחה על כך שיהיה רק שיר אחד בסרט. חבל שלא כך היה.
בסרט יש גם רפרנסים ליצירות אחרות של דאהל. כך היצורים הקסומים מגיעים מארץ אומפה לומפה. האומפה לומפות הם העובדים במפעל של ווילי וונקה ב"צ'רלי וממלכת השוקולד". זוהי תוספת שנועדה לקרוץ לקהל הצופים שמכיר בוודאי את היצירה המוכרת ביותר של דאהל. אבל הקישור לאומפות לומפות מאולץ למדי ולא מוסיף לעלילה המפותלת מדי. "משפחת דה ביל" לא צולח את המשימה שסרטי אנימציה טובים מצטיינים בה: לדלג בחן בין בדיחות לילדים למסרים למבוגרים. הוא ארוך מדי, נטול קצב, אפל וקודר וגם "הסוף הטוב" לא משכנע, ואפילו קצת מטריד במסר המאוד קפיטליסטי שלו.
הסרט "משפחת דה ביל" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >>
לחצו כאן