עשור עבר מאז מותו של אגדת המוזיקה, והעולם עדיין מנסה לפענח את האניגמה מאחורי דיוויד בואי. הסרט התיעודי החדש מבית ערוץ 4 הבריטי (שזמין כעת ב-HOT וב-yes), מנסה לשוב לחלקה האחרון של הקריירה של בואי. התוצאה אינה מחדשת הרבה, אך שופכת אור לראשונה על תקופה נשכחת
"Look up here/I’m in heaven", שר המוזיקאי והאמן דיוויד בואי בשירו "Lazarus", ימים ספורים לפני שאכן עלה השמיימה בגיל 69, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. עשור בדיוק חלף מאז מותו, ועולם התרבות עדיין מסרב לעכל את אותו שוק ראשוני בפרידה מענק תרבות ורוח, שליווה ושינה את האמנות יותר מחמישה עשורים.
כשמנהלי עזבונו של בואי שומרים היטב על מורשתו כאמן שלא נכנע לתכתיבים – ובעצמם לא נכנעים לשגעת הביוגרפיות הקולנועיות להן זוכה כל מוזיקאי קיים, נותר עולם התרבות להתמודד עם הדמות המיתית שהיא בואי באמצעות סרטים תיעודיים. העשור שחלף מאז מותו של המוזיקאי היה עמוס מכל עבר בסרטים דוקומנטריים, שניסו לפרק את המיתוס והאדם – חלקם באמצעות קולאז' ראיונות וקליפים מחייו של בואי, כדוגמת "דיוויד בואי: Moonage Daydream" המדובר של ברט מורגן; אחרים דרך מבט ממוקד בפיסות חייו הפחות מדוברות, כדוגמת "דייוויד בואי: הדרך לתהילה".
"דיוויד בואי: המערכה האחרונה", סרטו של ג'ונתן סטסיאני ובהפקת ערוץ 4 הבריטי (שזמין בימים אלו ב-HOT וב-yes), מנסה לשלב בין שתי הגישות. ברובו, הוא אפקטיבי ומסקרן; בשאר הזמן, הוא מפוזר ורפטטיבי. "המערכה האחרונה" עובד בשני צירים: שלהי שנות ה-80 האולטרה-פופולריות של בואי, שבפועל חנקו את האמן, שביקש להתרחק מדעת הקהל, אל תוך שנות ה-90 המגוונות ו-16 השנים האחרונות לחייו; ומנגד, התחלתו הצנועה בלונדון הצבעונית של שנות ה-60, המצאת זיגי סטארדאסט והבריחה מהדמות שהעניקה לו תהילת עולם.
כשהוא מלווה בראיונות עם האנשים שהכירו את בואי בתקופותיו השונות (ביניהם המפיק הצמוד שלו טוני ויסקונטי, המחזאי והחבר הקרוב חניף קוריישי, הגיטריסט הוותיק ארל סליק וכו'), הסרט מדלג בין אחורי הקלעים של תחנות חייו השונות של בואי, לרוב אלו שלא מדוברות מספיק בתרבות הפופולרית. כך, זוכה הצופה לגלות כיצד התייפח המוזיקאי כשקרא ביקורת ארסית נגד להקתו החדשה בתחילת שנות ה-90, "Tin Machine" (למעריצי התקופה הנשכחת הזו של בואי – זוהי בערך המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לקבל); ההיסוסים לעלות שוב על במת פסטיבל גלסטונברי ב-2000, 30 שנה אחרי שעשה זאת לראשונה, בהופעה שתיחשב לימים לאייקונית; איך חזה את אכזריות האינטרנט בריאיון המפורסם ל-BBC ב-1999, כשאף אחד סביבו לא העלה על דעתו בכלל את ההשלכות; ואיך הפך אלבומו האחרון, "Blackstar", להספד מוקלט בעודו בחיים.
אך כל אחת מאותן תקופות נשכחות בחייו של בואי לא זוכות לזמן מסך שווה ב"המערכה האחרונה" – חלקן מהותיות לסרט (לראייה, תקופת "Tin Machine"), חלקן משמשות רק כאנקדוטה (הקשר בין בואי לקוריישי בעקבות עבודתם המשותפת על "הבודהה מהפרברים", לדוגמה). את שאר הזמן מעביר סטסיאני ביצירת נוסטלגיה אצל הצופה – תמיד כיף לראות את תקופת "Let’s Dance" הזוהרת או זיגי האטרקטיבי, אבל האם הצפייה בקטעים אלו בפעם המי-יודע-כמה באמת מחדשת אצלנו משהו?
נדמה שבשורה התחתונה, "דיוויד בואי: המערכה האחרונה" מבקש להאניש את המוזיקאי שתמיד כונה "חייזר", במיוחד במאבקו הכואב בסרטן בשנותיו האחרונות. מנגד, הוא מבקש לשמור על המיתוס של אותו מוזיקאי חד-פעמי, לא צפוי, לא נכנע לתכתיבים. אם המסקנה היא שבואי היה גם וגם (מה שאכן היה), "המערכה האחרונה" עושה עבודה נהדרת. אם המטרה היא רק להיזכר שוב באדם ובפועלו, סרטו של סטסיאני לא מחדש מדי, אך מזכיר כמה חסר אותו "האיש שנפל מכוכב אחר" בעולמנו שלנו.
הסרט "דיוויד בואי: המערכה האחרונה" זמין לצפייה ב- HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV וב-yes דוקו ו-yes VOD. לביקורות סרטים נוספות >>
לחצו כאן