מיינד האנטר: ביקורת עונה ראשונה

קשה לשפוט את "מיינד האנטר" לפי הסצנה הראשונה שלה שמראה סוכן FBI מנסה ולא מצליח לשכנע חוטף לשחרר את בת הערובה ששבה. למעשה, הפרק הראשון כולו גרם לי להרגיש כאילו זאת תהיה אחת מהסדרות האלה שאני פשוט לא אהנה לראות כי היא תרגיש לי טלוויזיונית מדי, השחקנים נראו לי עוברים מסך יותר מדי. אפילו הפושעים נראים טוב. לנטפליקס יש את הפריווילגיה הזאת. היא לא צריכה שהפרק הראשון יהיה יותר מדי מהפכני כדי לגרום לצופים לסיים את העונה. יכול להיות שאם הסדרה הייתה משודרת כל שבוע לא הייתי חוזר לשבוע השני.

"מיינד האנטר" מספרת כיצד הצליחו סוכני FBI בשנות השבעים בעזרת פסיכולוגיה התנהגותית לנתח ולחקור רוצחים פסיכופטים ולשלב את מחקר שלהם בפענוח פשעי רצח אלימים. השמות הגדולים היחידים של הסדרה הם המפיקים שרליז ת'רון ודייויד פינצ'ר, שביים ארבעה פרקים. את השפעותיו של פינצ'ר ("מועדון קרב", "שבעה חטאים") ניתן לראות בבירור גם בפרקים שהוא לא ביים. בעיקר באופן שבו המצלמה עוקבת אחר הדמויות.

[*]

ג'ונתן גרוף, שמשחק את הסוכן הולדן פורד, היה עד היום בעיקר שחקן מחזמרים ואפילו דובב את דמותו של אולף ב"לשבור את הקרח". הליהוק נראה מוזר לפחות בהתחלה, כאשר הדמות שלו יותר מזכירה את הדמויות מוסריות והנקיות שאפיינו את הטלוויזיה של אמצע שנות האלפיים, אבל ככל שהסדרה מתקדמת הסביבה של פורד משפיעה עליו בצורה די מטרידה והוא הופך למורכב יותר. הקסם האמיתי של הסדרה קורה בחדרי החקירות ובתשאול הרוצחים. הרוצחים שלוקחים חלק במחקר של הסוכנים פורד וטנץ' מבוססים על רוצחים אמיתיים שביצעו פשעים מזוויעים. כמו למשל דמותו המטרידה של אד קמפר (בשבילו שווה לחכות לפרק השני), שערף את ראשה של אמו וקיים יחסי עם ראשה. וגם ג'רי ברודוס שהיה חוטף נשים צעירות, רוצח אותן, מטיל בהן מום ומצלם אותן בבגדי הלבשה תחתונה ונעלי עקב אופנתיות.

אבל ההלם הגדול מהמעשים המטרידים הוא לא הדבר היחיד שמחזיק את הסדרה. מה שמיוחד הוא האופן שבו התשאולים והמקרים המזעזעים משפיעים על החיים האישיים של הדמויות ובמיוחד של הסוכן פורד. למרות כל הרציחות הסדרה מצליחה להישאר מאוד אנושית לאורך כל הדרך וזוהי נקודת החוזק הכי גדולה שלה. וכל זה קורה בגלל הדיאלוגים החזקים שלא מפחדים להיכנס עמוק לתוך מוחם של האנשים הכי חולים שהאנושות ידעה, לחפור עמוק בתוך ראשם המעוות ולהבין טוב טוב שיש סיבה מאחורי כל פשע באשר הוא. כל הדמויות כתובות נהדר ובצורה רהוטה. תמיד כיף לראות אנשים שהם באמת טובים בעבודה שלהם.

הסדרה תתאים לכל מי שאוהב פסיכולוגיה ופשע אמיתי. הפרקים באורך משתנה ותמיד מסתיימים בזמן הנכון. נקודת התורפה של הסדרה היא כאשר הסוכנים נאלצים לפתור פשעי רצח שהמשטרות המקומיות ברחבי ארה"ב מתקשות איתם. תמיד מיידעים את הצופים באיזה עיר או עיירה הסצנה מתרחשת בעזרת כתובית ענקית ומגושמת על המסך. אני יכול להבין כיצד כל זה נחוץ לעלילה, אבל חלק מהתיקים שהסוכנים נאלצו להתמודד איתם היו פשוטים מדי ומהירים מדי.

הסדרה לא אמורה להיראות כמו עוד סדרה בלשית ולא ייתכן שפשעים אלימים נפתרים בפרק וחצי, במיוחד כאשר לסדרה יש כל כך הרבה זמן בידיים. הייתי יותר מרוצה אילו היה רוצח סדרתי אחד לאורך כל הסדרה שהסוכנים מנסים לשחזר את צעדיו. זה נראה כאילו מכינים את הקרקע לקו עלילה שכזה לפי ה"פתיחים הקרים" לפני פתיח של כל פרק. אבל נראה שאלו יותר רמזים למה שיקרה בעונה הבאה שכבר קיבלה אור ירוק.

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן